שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

רוני (יוסף חיים) מוזגורישוילי מזור

נפל ביום א' באדר תשנ"ט (17/02/1999)
מידע כללי

נפל ביום א' באדר תשנ"ט (17/02/1999)
בן 19 במותו
דרגה: טוראי
יחידה: חטיבת הצנחנים
מקום מנוחתו: לוד (חלקה צבאית)
הורים: סימה ואפרים
יישובים: לוד
מעגל תנועתי: הנוער העובד והלומד

לוד
הנוער העובד והלומד
מידע כללי

נפל ביום א' באדר תשנ"ט (17/02/1999)
בן 19 במותו
דרגה: טוראי
יחידה: חטיבת הצנחנים
מקום מנוחתו: לוד (חלקה צבאית)
הורים: סימה ואפרים
יישובים: לוד

סיפור חייו

בן סימה (שמחה) ואפרים. נולד ביום כ"ב באדר תש"ם (10.3.1980) בלוד. אח למישל, אבי ומאיר.

רוני גדל בבית מסורתי, אוהב וחם, בשכונת חב"ד שבלוד. את ראשית חינוכו קנה בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "חב"ד ד' רסקו", והמשיך לבית הספר התיכון הדתי "שקדיאל" (לימים - "אמי"ת רמלה-לוד"), שם סיים את לימודיו במגמת מכניקה ממוחשבת. הוא היה תלמיד חרוץ, אהוב ומקובל על חבריו ועל מוריו, וניכר בתבונתו ובכישרונו. "שובב בעל לב זהב ותלמיד חכם", הגדירוהו מחנכיו.

ואכן, לבו של רוני היה רחב, וכל כולו מכוון לנתינה ולעזרה לזולת. מעל לכול בלט במסירותו למשפחה הקרובה והמורחבת, ומצוות כיבוד אם ואב הייתה נר לרגליו. רוני סייע רבות לסבתות, וליווה, יחד עם אחיו הגדול, את גידולם של האחים הקטנים, מאחר שההורים עבדו שעות ארוכות מחוץ לבית. כל ארבעת האחים חיו בהרמוניה, באחדות ובאהבה, תמכו איש ברעהו ופרגנו זה לזה. רוני סייע לאחיו בלימודים, דאג להגיש להם ארוחת צהריים חמה, ומילא את כל צורכיהם בעת היעדרם של ההורים מהבית. את האח הצעיר מאור לקח כפרויקט, והעניק לו יחס מיוחד. הוא השקיע בו את מרבית זמנו, ובילה איתו בטיולים, בריקודים ובפעילויות שונות.

בהיותו מודע לקשיים הכלכליים של המשפחה, לא דרש רוני מהוריו דבר. אדרבה: הוא נרתם לסייע, ובמהלך לימודיו עבד בעבודות מזדמנות כדי לממן לעצמו את הדברים שרצה בהם. בערבים עבד כמלצר, ומסיום כיתה י"ב ועד לגיוסו עבד ברשות שדות התעופה בהחזרת עגלות של נוסעים מהחניונים עד לרחבת ההמראות והנחיתות שבבית הנתיבות. הוא היה עובד חרוץ ובעל מוסר עבודה גבוה, וכשקיבל את משכורתו, חלק אותה בשמחה עם אחיו. לאחיו הגדול, שהיה חייל באותה עת, אף נתן כסף כדי שיקנה לעצמו בגדים.

כמו פנימיותו הבוגרת כך גם בהופעתו החיצונית היה רוני גבר שבגברים, גבוה ונאה. הוא היה דמות בולטת בקרב חבריו, עמד תמיד במרכז העניינים, וביתו היה מוקד משיכה שאליו היו באים כולם, צוחקים, משתעשעים ומבלים. רוני היה חדור שמחת חיים, אהב לצחוק ולהצחיק, ואהב לרקוד ולבלות. עם זאת, כשהיה צריך ידע גם להיות רציני, ובזכות בגרותו הנפשית וחוכמת החיים שניחן בה היו החברים פונים אליו בכל בעיה, שאלו בעצתו ושאבו ממנו כוח.

בנערותו היה רוני פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן המקומי. הוא אהב את הארץ, ובכל הזדמנות יצא לטייל בין שביליה. אהבה גדולה הייתה לו למוזיקה, והוא ניגן באורגן ובגיטרה.

רוני שאף לשרת כחייל קרבי ביחידה מובחרת והכין עצמו למטרה זו. כמו בכל תחום שעסק בו גם כאן השקיע כדי להגיע אל היעד, ובשנת הלימודים האחרונה השתתף בקורס ממושך להכנה לצה"ל ועמל על שיפור כושרו הגופני. הוא עבר בהצלחה את גיבוש הסיירות, ועם גיוסו, ב-19.11.1998, החל את מסלול ההכשרה כלוחם. בשלושת החודשים שבהם הספיק לשרת בחטיבת הצנחנים הותיר את חותמו כחבר אמיתי היודע לדרבן את חבריו ולהשרות אווירה נעימה.

ביום א' באדר תשנ"ט (17.2.1999) נשלח רוני מבסיסו, "מחו"ה אלון" שבגליל התחתון, למנוחה בביתו, לאחר שהתלונן על חום גבוה וכאבי ראש. כשעמד בתחנת ההסעה הסמוכה לבסיס התמוטט לפתע, ואיבד את הכרתו. כוחות ההצלה בוששו להגיע, וניסיונות האזרחים שהיו עדים למחזה הקשה להצילו, עלו בתוהו. רוני נפטר בתוך זמן קצר, והוא בן תשע-עשרה בלבד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בלוד, מותיר אחריו הורים ושלושה אחים המומים וכואבים.

ספד לו מפקד הפלוגה סרן תומר בוהדנה, בשם מפקדי הפלוגה וחייליה: "חלומו הגדול של רוני היה להגיע לצנחנים, והוא כמובן הגשים זאת. רוני היה בחור שלא כל יום פוגשים. הוא היה 'תותח' בכל המובנים. בהתחלה הוא היה קצת 'פעור', ולכן הוא היה הבחור הכי מקודר במחלקה. לא היה עובר יום שבו רוני שלנו לא קידר, ואם אתם חושבים שזה הזיז לו אתם טועים! עד מהרה הוא הבין שהוא הגיע לצבא, ומהר מאוד ניסה להיכנס למסגרת. ...

מאז שרוני הגיע הוא רצה את רובה ה'נגב'. פשוט חלם עליו. רוני אמנם זכה בו, אבל לא הספיק לירות בו. 'נגביסט' לא בוחרים סתם כך, נגביסט צריך להיות אדם שהמפקדים סומכים עליו, בוטחים בו, בחור עם כושר סחיבה טוב. ורוני היה סוחב במסעות כמו פנתר. אף פעם לא הראה את סבלו, לא קיטר על שום מסע וקדר, והיה אומר בסוף 'היה סבבה, לא חפיף'. כך שאם ה'נגב' הגיע למישהו, זה אך ורק לו.

היו רגעים שבהם היינו נכנסים לשביזות ונהגנו לעשן ולדבר שטויות. ניסינו להכיר אחד את השני יותר טוב. כך, ערב ערב בשעת ת"ש היינו מעבירים מאחורי הפריקסטים את הזמן, מעשנים או מדברים על דיסקוטקים, בחורות, מכוניות, מוזיקה, והיינו מזכירים הרבה את סיני. תמיד אמרנו שברגע שנסיים את הצבא ניסע כל החבר'ה לפחות לשבועיים לסיני כדי לנקות את הראש. ובזמן שאנחנו מדברים, איך לא, אנחנו מפרקים חטיפים ששלחו ההורים בחבילות.

לקראת סוף הטירונות, בשבוע חינוך, רוני יצא הביתה. ראינו את פניו בפעם האחרונה, נפרדנו לשלום, ומאז לא ראינו אותו עוד. רוני לעולם לא ייעלם מזיכרוננו. אנו עדיין זוכרים ומתגעגעים אליך. קשה לנו בחסרונך רוני, אך כשאנחנו נזכרים בך אנחנו אוזרים כוח וממשיכים, כי אנחנו יודעים שזה מה שהיית אומר לנו לעשות.

אז תדע שאנחנו מסיימים עכשיו מסלול בגאווה, שגם אתה כלול בו. אוהבים וזוכרים."

לזכרו של רוני כתבה רותי שמלשוילי, בשם אמו, את השיר "חייל שלי": "היית כל כך קטן / לא ידעתי שסופך יהיה כה מר / הלכת לך למקום כל כך רחוק / שאותך בקושי יכולתי לראות / היית בא פעם בשבועיים / והיו מקרים שהיית בא פעם בחודשיים / אך הייתה לי תקווה גדולה / שאתה תופיע בסוף השבוע הבא / טלפנת אליי ואמרת: 'אימא אני בא' / המילים האלה חרותות אצלי בנשמה / ציפיתי לך בכיליון עיניים / ולא ידעתי שאתה כבר בשמים / ופתאום שמעתי דפיקה בדלת / ובאו להודיע לי את ההודעה המצערת / שאתה כבר לא בין החיים / שאתה נמצא למעלה עם אלוהים / ועכשיו אני בודדה / מסתכלת על התמונות שלך / שהיית מלא חיים / אבל עכשיו אתה קבור מתחת לאבנים / ואתה נמצא שם למעלה עם כל הקרובים / איך אוכל לחיות בלעדיך / בלי להרגיש את ליטופיך / את חיבוקיך ואת נשיקותיך / אז הייה שלום רוני / הייה שלום חייל שלי / כי אותך אזכור עמוק בתוך נשמתי."

הספידו את רוני חבריו: "רוני, מי היה מאמין, רק אתמול התהלכת בינינו, וכעת מדברים עליך בזמן עבר. זה לא נקלט בהיגיון. החיוך שלך עדיין עימנו והצחוק עדיין מהדהד באוזנינו. אנו מחכים לרגע שבו תופיע ותאמר - 'יאללה חבר'ה חפיף', לרגע שבו תרים את האלונקה ותמשוך את החבר'ה. רק אתה ברגע זה יכול ומסוגל להוציא אותנו בחיוך הנערץ האומר ברגעים הכי קשים - חבר'ה."

כתבה איריס ג'נה: "אתה חסר והזמן עובר והגעגוע אליך רק גובר. אתה מת אבל משהו בך חי. אני חיה אבל משהו בתוכי מת. כל יום שעובר אתה חסר יותר, החיוך שלך, המבט המיוחד, מבט שכבר לא יחזור. הזיכרונות ממך לא נשכחים, וכל זיכרון ממך מלווה בצער ובגעגוע עמוק. עזבת אותנו והשארת חברים וחברות שאוהבים ומתגעגעים ובמיוחד משפחה, משפחה שאוהבת, משפחה מיוחדת.

עכשיו בוודאי סובבים אותך מלאכים שדואגים ושומרים עליך, דואגים שתהיה בעולם שכולו טוב, ואנו פה בעולם שכולו זיכרונות. זיכרונות מימים יפים יחד. חבר, לא נשכח אותך לעולם, תמיד תהיה איתנו."

במלאות שנה לפטירתו של רוני, הוסב שמו של גן הילדים "צופית" שבשכונת חב"ד בלוד ל"גן הילדים על שם החייל רוני מזור (מוזגורישוילי) ז"ל".


חזרה לספר הזיכרון


שיתוף:


הדפסה


סיפור חייהם של כל אחת או אחד מהנופלים נלקח מתוך אתר "יזכור" של משרד הביטחון וזאת באישור אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הבטחון. אם מצאתם טעות, או אם ברצונכם להעיר ולהוסיף למידע הקיים, ניתן לשלוח פניה ל"ספר הזיכרון" באמצעות הדואר האלקטרוני (zikaron@noal.org.il) בצירוף פרטיכם המלאים.
מערכת "ספר הזיכרון" תבחן כל פניה שתתקבל, ובמידת הצורך יבוצעו עדכונים בסיפור החיים.


ליצירת קשר


רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!