שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

רועי שושני

נפל ביום ד' באב תש"ס (04/08/2000)
מידע כללי

נפל ביום ד' באב תש"ס (04/08/2000)
בן 20 במותו
דרגה: סמל
יחידה: חיל רגלים
מקום מנוחתו: באר שבע (חלקה צבאית)
הורים: מרים ודוד
יישובים: יבול
מעגל תנועתי: הנוער העובד והלומד

יבול
הנוער העובד והלומד
מידע כללי

נפל ביום ד' באב תש"ס (04/08/2000)
בן 20 במותו
דרגה: סמל
יחידה: חיל רגלים
מקום מנוחתו: באר שבע (חלקה צבאית)
הורים: מרים ודוד
יישובים: יבול

סיפור חייו

בן מרים ודוד. נולד ביום ה' באב תש"ם (18.7.1980) בבית החולים "ברזילי" שבאשקלון. אח לשי ותומר המבוגרים ממנו ולנופר, האחות הצעירה. את ראשית חייו עשה רועי ביישוב מורג אשר ברצועת עזה (בין חאן יונס לרפיח), שם התגוררו המתיישבים בקרוואנים. בראשית שנות השמונים עבר כל המושב ליישוב הקבע שלו בנגב המערבי - מושב יבול אשר בחבל שלום, ורועי, אז כבן שנתיים, עבר לשם אף הוא עם משפחתו.

רועי היה ילד יפה תואר, חמוד, ביישן ונעים הליכות. הוא ביקר בפעוטון שבמושב ובגן שבמושב השכן. את לימודיו החל בבית הספר היסודי "הבשור" שבמרכז צוחר, ולמד שם בכיתות א'-ב'. בהגיעו לכיתה ג' החליטו ההורים לנסות את מזלם במרכז הארץ, והמשפחה עברה למושב כפר אביב הממוקם ביישובי גדרות. רועי למד בבית הספר היסודי שבגדרות והמשיך לבית הספר התיכון האזורי שבגדרה. מורתו מאותה תקופה נזכרת: "היה כיף אתו בכיתה. הוא נתן תחושה טובה. הוא אהב לצחוק. היה בו קסם אישי ותמיד הצטופפו סביבו תלמידים."

רועי רכש בגדרה חברים רבים, אך התקשה להתאקלם באזור, ולחץ על הוריו לחזור למושב יבול, למקום השקט והמרוחק ולנגב שכה אהב. על נפשו העדינה אפשר ללמוד משיר שכתב כשהיה בכיתה ו', בעקבות האירועים הקשים שהתחוללו אז בבוסניה: "מלחמה בבוסניה / מלחמה בעומאן / כולם רבים על מקום קטן. // הרבה נפגעים / הרבה הרוגים / הרבה הורים שכולים / הכול בגלל כמה ריבים. // הרבה אכזבות / הרבה הלוויות, / הרבה מועקות / הכול בגלל חילוקי דעות. // אז... שיגיע היום בו נסלח / שיגיע היום בו נשכח / שיגיע היום בו נביט קדימה ולא לאחור / שיגיע היום... / לו נקרא שלום!"

כשהיה רועי בן חמש-עשרה, שבה המשפחה להתגורר ביבול, וזאת לא מעט בזכותו. שמחתו של רועי על השיבה לכור מחצבתו לא ידעה גבול - לכאן היה שייך, כאן פרח, צמח וזרח. הוא חזר ללמוד במרכז צוחר, בבית הספר התיכון המקיף "הבשור", וסיים את חוק לימודיו במגמת תקשורת. יחד עם חבריו למגמה השתתף בהפקת סרט שהוגש כעבודת גמר.

רועי היה תלמיד טוב ואהוב על המורות, וגם אם התנהג שלא כשורה, אי אפשר היה לכעוס עליו. ממקום שבתו בספסל האחורי היה מעורה בכל המתרחש בשיעור והגיב על כל מהלך. משחזרת יוכי, המחנכת: "היית כן בהתנהגותך, כשהשתעממת - לא התאפקת מלהביע זאת בפיהוק גדול, כשהתעניינת - היית שותף פעיל ותורם בשיעור. אני זוכרת אותך יושב וממולל בתנועה קבועה את תלתלי ראשך, מקשיב כאילו בהיסח הדעת לנאמר, ומתערב בשעת הכושר הנכונה ואומר דברי טעם מעולים וחכמים."

רועי היה אדם תאב חיים. חייכן, שמח ועליז, דמות דומיננטית בקרב הילדים ובני הנוער, מנהיג טבעי אשר הכול נהו אחריו. הוא נחשב ל"מלך הכיתה", עמוד התווך, הפוסק והמחליט. היה פעיל ויוזם בבית הספר, והרוח החיה במסיבות ובטיולים הרבים שארגן. ביתו המה בכל שעות היום והלילה חברים וחברות וקולות הצחוק והמוזיקה שבקעו מחדרו השרו בבית אווירה של חיוניות, של שמחה ושל עליצות. בצעירותו היה רועי חניך בתנועת "הנוער העובד והלומד - האיחוד החקלאי" ולימים שימש בה כמדריך. אהב לשחות ולשחק כדורסל, להאזין למוזיקה והעיקר - לעשות שמח.

ימיו של רועי היו גדושי פעילות, בילויים ועיסוקים מעיסוקים שונים ועם זאת, בראש מעייניו עמדה תמיד משפחתו הקרובה. הוא היה קרוב מאוד לאחיו הגדולים, דאג לאחותו הצעירה וטיפח אותה, וניהל מערכת יחסים חמה ואוהבת עם הוריו. סביב שולחן השבת היה רועי המנצח על האווירה השמחה, מצחיק את כולם בהברקותיו וצובע את הארוחה שבה נפגשו כולם.בשלוש השנים האחרונות לחייו היה צמוד לנירית, חברתו, שאהב אהבת נפש.

במחצית חודש נובמבר 1998 התגייס רועי לצה"ל. הוא הוכשר כלוחם והוצב בגדוד "גרניט" של חטיבת הנח"ל. בהמשך, ביקש לעבור לתפקיד אחר ומצא את מקומו כמדריך "האמר" ביחידת "מו"ס" (מודיעין וסיור) של חיל הרגלים. כאן, בבסיסו החדש שבצאלים, היה רועי המאושר באדם ונהנה מכל רגע. הוא נקלט במהירות על ידי חבורה נפלאה של חיילים וחיילות אשר התאהבו בו מיד, והפכו לחבריו הקרובים. לא אחת היה רועי מתקשר לאמו ומודיע כי הוא והחבר'ה מגיעים לביקור. בתוך שעה היה הבית מתארגן לכבודם, ובהגיעם זכו לקבלת פנים מרשימה ולכבוד של מלכים.

ביום שישי, ד' באב תש"ס (4.8.2000), רגע לפני ארוחת הערב, יצא רועי לשאוף אוויר ולטייל בשבילי המושב עם חברו מילדות אלון טל. סמוך לשער המושב חלף על פניהם במהירות רכב שבא מתוך המושב שנהגו לא הבחין ברועי ופגע בו. כל ניסיונות ההחייאה שבוצעו ברועי עלו בתוהו ורועי נפטר מפצעיו, שבוע בלבד לאחר שחגג את יום הולדתו העשרים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הניח אחריו הורים, שני אחים ואחות.

משפחתו של רועי קיבלה מכתבי תנחומים רבים, רשימות פרדה ושירים שנכתבו לזכרו.

כתב אלוף-משנה דרור וינברג, מפקד היחידה שרועי שירת בה: "רועי שירת ביחידתי כמדריך נהיגה מבצעית בענף הכשרות, והיה חלק ממדור מגובש ועצמאי. עמיתיו למדור היו חבריו גם באזרחות. במסגרת יחסי העבודה והחברות במדור היווה רועי את עמוד התווך החברתי של צוות המדריכים. בנוסף לאישיותו הכריזמטית, הפגין מוטיבציה גבוהה ויכולת מקצועית רבה. כמפקד, ראיתי ברועי מעבר למדריך מקצועי ואחראי. ראיתי בו משענת עבור חבריו, חייל חייכן, מלא מרץ ובעל תפקיד מרכזי בבניית מערכת היחסים הייחודית הקיימת במדור. רועי, שהיווה במהלך שירותו ביחידה דמות סוחפת ומיוחדת, יישאר כך בזיכרון מפקדיה וחייליה."

כתבה האם: "רועי! היית ילד של החיים ולא מתאים לך לוותר עליהם בקלות כזו שהרי אהבת אותם וידעת לחיות אותם ובגדול! יודעת אני ילד, שאם זה היה תלוי בך, לא היית עוזב אותי. הרי דאגתך אליי ולנופר הייתה רבה. אבל החליטו בשבילך ובלי לבקש רשות. אהבתי, אוהבת, הערצתי ומעריצה אותך ילד, היית לי בן נפלא. דאגת בחוכמתך להשלים לי כמעט כל מה שחסר לי. מתגעגעת לחיבוק ולנשיקה שלך שידעת לתת כשהרגשת שצריך. לחיוך המקסים והנצחי, לרעש, למוזיקה, ואפילו לשטויות שלך. ובעיקר לשמחת החיים שהייתה בך ושהשרית בבית. ... כולם נפרדים ממך רועי, ואני לא. אני ואתה, ילד שלי, לא ניפרד - שהרי אימא לא נפרדת לעולם מבנה. אנחנו ממשיכים ביחד."

כתב אביו של רועי: "למה, אלוהים, / למה לא תקטוף פרחים?! / למה, אלוהים / למה תקטוף הנערים?! / בנים בטרם יבש החלב על השפתיים / תיקחם תקרבם אל השמים. / מה חטאם, / מה פשעם, / של אלה הנערים, / כי נבצר מהם להיות בינינו חיים? / לא הספיקו לנשום אוויר / מלוא הריאות, / וכבר נצטוו להשיב הנשמות. / אנא, אלוהים, / קטוף לך פרחים, / והשאר בקרבנו את הנערים / חיים..."

כתבה נירית, חברתו של רועי: "רועי, כשאתה אתי, זה נעים. זה מצחיק, זה ממלא, וכל העולם יפה. וכשאתה לא, וכשאינך - העולם מתרוקן. ושום דבר כבר לא כשהיה, ואיך ממשיכים? עם כאב וגעגועים, והרבה זיכרונות של ימים אחרים וטובים."

כתבה יוכי דיין, המחנכת: "רועי - עלם חמודות, שחור תלתלים ונבון, אלון מוצק, גבר מבית קטן בערבה. ראיתי אותך מתייסר בכיתה הסוגרת ככלא אלקטרז, זרועת כיסאות קטנים מדי לגופך המשתפך וגולש, סד לנפשך השואפת אל השמים התכולים, אל האור והחופש. ... הבנתי אותך כשבחרת לצאת מן השיעור, ידעתי כי מעייניך מצויים בארצות געגוע אחרות, מתנהלים בקצב אחר, בשצף אחר. ועתה, השארת אותי לתהות כרבי יהודה הלוי 'יה, אנא אמצאך?' ולכאוב כחיים נחמן 'אומרים נעורים יש בעולם? איה נעוריי?' יהי זכרך ברוך!"

כתבה רותי: "רועי - לכתוב עליך בלשון עבר זה כואב, זה בלתי נסבל. אתה הבחור היפה והחכם, הגבוה והליצן, הרגיש והחברה'מן. כל הסופרלטיבים ביחד. ... אתה כל כך חסר לנו. ... הדרך היחידה להתמודד עם האובדן היא לחשוב כיצד רועי היה רוצה שנתנהג ונמשיך הלאה, ובדרך זו גם נשמר את זכרו עמנו. ועוד בקשה קטנה פה לכל הנהגים - סעו בזהירות. אל תמהרו, אל תשכחו שחיים שלמים מונחים על הכף."

שיר שנכתב לזכרו של רועי: "והכי נורא / היא האמת הנוראה כל כך, שכאשר אתה נושם לרווחה, / מישהו אחר נאנח, / האחד יזכה גם למחר, השני יישאר באתמול. / שם, שלך הוא לא מוכר - לאחר הוא הכול. / מישהו מודה לאל ומישהו פורץ בקריאת שבר. / אחד נולד לחיים מחדש, השני מובל אל הקבר. / כמו בלוטו דמים נפלטים השמות - כדור ועוד כדור ועוד מטען ועוד דמעות... / ואתה מתפלל לא להכיר, ואתה מתחנן לא לבכות. / ואין שוויון באבל, ואין סימטרייה במכות. / הכלל הכואב ממשיך, והפרט האחד נקבר. / כבר עכשיו בהווה - ככה הוא בעבר. / רגע אתה קיים ועוד רגע קטן איננו / ככה הם חיינו - ככה הוא מותנו."

כתבו החברים: "רועי, אנחנו כותבים לך בלי להאמין שהלכת לנו, ורוצים להודות לך על חברות נפלאה ועל תקופת ילדות שלא תישכח לעולם. על חוויות רבות שמהן נשארו עכשיו רק זיכרונות. ... אתה חלק בלתי נפרד מאתנו. ... היינו יכולים לכתוב ספר מלא בזיכרונות וחוויות אבל אנחנו נאלצים להיפרד ממך עכשיו. לעולם לא נשכח אותך, תודה שהיית אתנו ברגעים היפים. אוהבים אותך תמיד, החברים."

הספידו את רועי החברים "הגדרותים": "... איבדנו אותך רועי ואיבדנו עוד אלף חוויות שחלקנו אתך. ... זוכרים אנחנו את החיוך הלא נעלם מפניך רועי - נזכור גם את הסיפורים על תופעות והופעות שהיו ויהיו, נזכור את נאמנותך לחבריך ומתוכם את אהבתך לבחירת לבך נירית. את האמת שצפה מעיניך והשאיפה למצוינות שנזלה מפיך. כי אתה תמיד תהיה מספר אחד וממך אנחנו חבריך נלמד אחד אחד, כי אתה רועי: תמיד היית אתה ורק אתה ולא ניסית להיות מישהו אחר, כי האמנת ביכולות שלך ובהשפעתך על סובביך. ... אוהבים אותך תמיד."

ספדו לרועי חבריו במושב יבול: "רועי שושני זו ילדות. זו רעמת תלתלים שחורה ופרועה. זה הבחור הגבוה שיושב בספסל האחורי של האוטובוס ומצחיק את כל החבר'ה ... רועי זה טיולים בנחל הבשור. בחורף, בקיץ או באביב עם הפריחה. רועי זה לילות זרועי כוכבים, שוכבים על הגב של התחנה עם השאלה הנצחית - 'מה אנחנו עושים כאן בעצם?' ... רועי שושני זה קיץ! זה עור שזוף שלא נשרף אף פעם. זה סוליית כף רגל מחוספסת וקשיחה שלא מרגישה את האספלט הרותח או את החול הלוהט. ... רועי זה לקחת את הכול בפרופורציה בלי להתרגש יותר מדי. רועי זה נער וחייל מאוהב ללא מעצורים, ללא גבולות. זה אח שמעריץ את אחיו הגדולים ודואג תמיד לאחותו הקטנה. ... אתה סיפור חיינו, סיפור ילדותנו וסיפור אהבותינו. אתה זיכרון יפה ועצוב שיישאר אתנו לנצח."

רועי הונצח בגלעד שהקימה משפחתו בכניסה למושב יבול, במקום התאונה שבה נספה.


חזרה לספר הזיכרון


שיתוף:


הדפסה


סיפור חייהם של כל אחת או אחד מהנופלים נלקח מתוך אתר "יזכור" של משרד הביטחון וזאת באישור אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הבטחון. אם מצאתם טעות, או אם ברצונכם להעיר ולהוסיף למידע הקיים, ניתן לשלוח פניה ל"ספר הזיכרון" באמצעות הדואר האלקטרוני (zikaron@noal.org.il) בצירוף פרטיכם המלאים.
מערכת "ספר הזיכרון" תבחן כל פניה שתתקבל, ובמידת הצורך יבוצעו עדכונים בסיפור החיים.


ליצירת קשר


רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!