שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בנם של אסתר וששון. נולד ביום כ"ב באדר תש"א (21.3.1941) בהראט שבאפגניסטן. ילד שלישי למשפחה מרובת ילדים, ולו עשרה אחים ואחיות: שמעון, צבי, ציפורה, יששכר, יוסף, נפתלי, רינה, רותי, זהבה וראובן.
רפאל, שכונה רפי בפי כול, גדל באפגניסטן. בגיל עשר עלה ארצה עם משפחתו, והם התיישבו במעברת שדרות. עד כיתה ח' למד בבית ספר יסודי בשדרות.
בשעות שמעבר ללימודים הצטרף לגדודי הנוער (גדנ"ע) ואף שכנע נערים אחרים להצטרף. היה חניך בתנועת "הנוער העובד והלומד", ושם התגלה כנער בעל עוצמה וכריזמה. כשהגיעו למעברה עולים חדשים בני גילו, סייע בקליטתם בתבונה ובחום במסגרות אלה. להוריו עזר בעבודות הבית.
בכיתה ט' עבר לפנימיית "כפר סילבר" הסמוכה לאשקלון. מלבד הלימודים שבהם הצטיין, עבד במסירות בכל ענפי המשק בפנימייה, התמחה בענפי הפלחה והרפת ועשה חיל. בלט במבנה גופו המוצק וביכולותיו הספורטיביות הגבוהות והפגין כושר מנהיגות. מנהל הפנימייה אהב אותו והאמין ביכולותיו.
בשעות אחר הצוהריים והערב ובחופשות עבד בתפקיד פקידותי כעוזר מנהל הפנימייה כדי לסייע בכלכלת משפחתו.
עם חברו הקרוב שלמה שמר על קשר בביקורים הדדיים בפנימייה ובמכתבים גלויי לב. החבר כתב עליו: "הוא הקרין סמכות ואצילות נפש. רבים ניבאו לו גדולות ונצורות". בחופשות בילה עם חברי הילדות בקן של תנועת הנוער בשדרות.
ביום 7.8.1961 התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת הצנחנים של חיל הרגלים. לאחר שהפגין יכולות קרביות גבוהות, נשלח לקורס קצינים שאותו סיים בהצטיינות ושב ליחידה בדרגת סגן משנה.
בשנת 1963, במהלך מארב לתפיסת מסתננים בנגב כחלק מפעולת תגמול, נורה רפי בשוגג על ידי כוחותינו ונפצע קשה בעמוד השדרה.
במשך ארבעה-עשר חודשים היה מאושפז בבית החולים בתל השומר לטיפולים ושיקום. תקופה זו הייתה רוויית מכאוב וסבל. חברו כתב: "את מסע הייסורים נשאת בדומייה, כיאה לנשמות גדולות ולאצילי רוח שכמותך". בעקבות הפציעה נזקק לכיסא גלגלים להתניידות.
בבית החולים הכיר את בת שבע, מקפלת מצנחים שעברה ניתוח והתאשפזה בביתן סמוך לביתן שלו. ניצוץ האהבה ניצת בין השניים. עם שחרורו מבית החולים התכתבו, וביקרו זה את זה – הוא בביתה והיא במעון הנכים של משרד הביטחון בו גר. כעבור שנה נישאו בחתונה שהתקיימה במגרש הספורט רחב הידיים של מעון הנכים. את ירח הדבש בילו בנהריה.
לאחר נישואיהם גרו במעון הנכים של משרד הביטחון בשכונת ביצרון שבתל אביב, עברו לרמת גן ולבסוף קבעו את ביתם בגבעתיים. נולדו להם שתי בנות– איילת והילה.
היה בן זוג ואב מסור ואוהב. חשוב היה לו להעניק חינוך טוב לבנותיו, בקביעות בדק להן את שיעורי הבית והקפיד שיקראו עיתונים כדי להיות מעורות באקטואליה. כדי שיחוו את העולם הגדול הִרבה לצאת עם המשפחה לפיקניקים ולטיולים ברחבי הארץ ובסיני, וכן הם טסו לחו"ל – לאירופה ולארצות הברית, שבה טיילו מהחוף המזרחי לחוף המערבי.
אחרי השיקום, ומשסיים לימודי ראיית חשבון, החליט שאינו רוצה לעבוד כשכיר והקים עם רעייתו חנות בגדים ברחוב מגוריהם, ובה עבדו יחד. מראשית הדרך הצליח במסחר, תחילה מכרו בגדים לכל המשפחה ובחלוף השנים התמחו בבגדי נשים. על דרכו המקצועית והאישית אמר בריאיון לעיתון: "לדעתי אין בארץ גישה ציבורית נכונה לנכה. נפצעתי אומנם ברגליים, אך לא בנפשי. אני יכול לפרנס את אשתי ואת משפחתי בכבוד. נפצעתי בשירות המדינה ואינני מצטער על כך". בגיל שישים ושמונה פרש מעבודתו.
רפי השתתף במשך שנים בפעילויות ספורט במסגרת ארגון נכי צה"ל. בין 1965 ל-1980 שיחק כדורסל, הגיע לרמה גבוהה ואף השתתף בשלוש אולימפיאדות. הוא פרש בעקבות פציעה באחד המשחקים.
אף שלפני הפציעה כלל לא ידע לשחות, אחריה החליט ללמוד והיה לשחיין מעולה. למרות ששחה רק בעזרת הידיים לימד את בנותיו – ולימים גם את נכדיו – לשחות. בגיל חמישים בנה בריכה בחצר כדי לשמור על הכושר הגופני. גופו היה חסון והוא התחרה עם צעירים ממנו בהרמת משקולות בחדר הכושר של "בית הלוחם" בתל אביב, שם התאמן בקביעות. איסבל, מאמנת בחדר הכושר, כתבה: "בכל פעם שאתה בא, אתה במצב רוח טוב, לא משנה מה קורה בעולם, אתה תמיד יודע לגרום לי לחייך, אתה תמיד עושה לי טוב על הלב, תמיד יש לך התייחסות חמה וכנה".
במסיבת יום הולדתו השישים נשא דברים: "אשתי היקרה, הטובה והאהובה מכל הלב. אני עוד אפגוש את המלאך שהפגיש בינינו באותו יום בשיקום 'תל השומר'. מאז אנו חיים בהרמוניה נפלאה (הרבה בזכותך) עם שתי בנות נהדרות ונכדים מקסימים. אני מאחל להמשך חיים טובים ובריאים".
רפי היה איש אשכולות, חריף ואינטליגנטי, סוחר גדול ושופע חוש הומור, אופטימיות וטוב לב. אהוב על הבריות, מאור פנים וחיוך גדול אפיינו אותו בכל עת. שלמה חברו תיאר אותו כאבן שואבת הממגנטת את כל הנקרה בדרכה, וכן כתב: "בחייך הצטלבו בצומת עילאי ערכים נעלים, כפי שכתוב בתהילים: 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'". כאדם דומיננטי, חכם ודעתן התווכח עם אֶחיו על עניינים פוליטיים.
רפי בחר בחיים ולא בנכות, התמודד עם מגבלותיו בלי תלונות. למרות הקושי הגופני ערך באופן עצמאי את הקניות בשוק, בילה בחוף הים, ביקש למצות את החיים בבילויים ובטיולים והקפיד לעשות את כל מה שרצה בלי רחמים עצמיים. הוא הקיף עצמו בחברים שנקטו גישה דומה כלפי נכותם. את משפחתו לימד ש"נכות זה בראש בלבד, ואין דבר שאי אפשר לעשות".
במהלך השנים הידרדר מצבו הרפואי, הוא עבר אירועים מוחיים וסבל מפצעי לחץ. במשך שנה עבר שיקום בבית חולים, ובמהלכה ליוו אותו רעייתו ובנותיו, העסיקו אותו, תלו לצד מיטתו תמונות של בני המשפחה וניסו בדרכים שונות לסייע בהחלמתו. אחרי עוד אירועים מוחיים איבד את יכולת הדיבור וטופל בבית, בעזרת מטפלים אישיים.
רפי (רפאל) כהן נפטר ביום א' באייר תשע"ח (16.4.2018). בן שבעים ושבע בפטירתו, אחרי חמישים וחמש שנות נכות. הובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. הותיר אישה, שתי בנות, נכדים, אחים ואחיות.
על מצבתו חקקו אוהביו: "הזדמנות של פעם בחיים לפגוש משהו מיוחד כמוך, דקה להבין מי אתה, שעה לדעת להעריך אותך, יום אחד להתאהב בך, וחיים שלמים לא יספיקו כדי לשכוח אותך".
ספד חברו שלמה: "רפי, ידיד נפש, סוכן החוכמה, הבינה והדעת ... ניצבת בכל אתר ובכל זמן כמגדלור ענק לסביבתך הקרובה והרחוקה, לאמור: מקור של השראה לחוכמה, דעת וערכי מוסר ... מאז שהגחת לעולם, מסלול חייך היה קשה ופתלתול ... למרות הקשיים שמחת בחלקך ... רפי היקר, אנו חורטים בתוכנו את האהבה, הגעגועים, וחוצבים אותם בלוח ליבנו. הינה אנו עומדים לפניך דוממים, שפופים ועטופי יגון ... היית והינך מלח הארץ. כמה אהבה, כמה כאב וזיכרונות סביב לך, רפי".
איסבל, מדריכת הכושר שלו, כתבה: "אילו העולם היה מלא ביותר 'רפי כהן', הוא היה עולם שקט, שלו, נעים ושמח. לצערי לא כך. אבל לפחות בורכתי בהיכרות שלי איתך, ולכן עולמי שלי שונה, וזה מה שאתה עושה לאנשים".
העתקת קישור: