שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בנם של אורלי ובוריס ואחיו הצעיר של גיא, נולד בקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל ביום כ"ג בשבט תשנ"ד (4.2.1994).
שחר היה תינוק חייכן וחברותי, ממעט לבכות ושובה לב, שבלט למן הרגע הראשון במבטו המיוחד – מבט ישיר ואופטימי, שניתן לראות דרכו את החיוך, ואת כל הטוב שבפנים. בגיל שלושה חודשים הצטרף שחר למערכת חינוך הגיל הרך שבקיבוץ לצד בני הכיתה רון כרמיאלי, אלון בלום, שיר דוד וירדן לוצקי – "חבורת המופלאים" – שמאז ועד רגע הגיוס לצבא לא נפרדו לרגע. "כשאנשים גדלים יחד מלידה הם נבנים זה לזה. ... כמו חלקים של פאזל שמשלימים זה את זה ובונים יחד תמונה מושלמת," תיאר רון את הקשר המיוחד שנרקם בין בני החבורה, ששחר היה "הדבק המאחה" שלה. "מאז ומתמיד היית לי דמות להערצה," כתב ירדן על שחר. "כבר מגיל צעיר היה אפשר לראות שאתה הכי חזק, הכי מהיר, הכי חברותי."
שחר התחנך בבית הספר האזורי "עמק יזרעאל" שבקיבוץ גניגר ובבית הספר התיכון "העמק המערבי" שבקיבוץ יפעת, והתבלט בעשייה חברתית ענפה. "כל הכיתה ידעה שהיא יכולה לסמוך עליו – בכל דבר," סיפרה רוחמה תמר, המחנכת. "שחר תמיד היה ראש וראשון." ומוסיפה מיכל וולף, המדריכה והרכזת בקיבוץ: "שחר הרגיש עצמו בוגר וקיבל על עצמו משימות ואחריות כאדם מבוגר. הוא היה הכתובת לכל מי שזקוק לעזרה, והיו לו חברים בכל העמק."
את שנת בר המצווה חגג שחר ביחד עם "חבורת המופלאים" בגניגר, עם משימות וטיול ניווט משפחתי בדרום הארץ. "תראו כמה מורי דרך פגשתי," נאם במסיבה לפני קהל האורחים, "לכל אחד הגישה שלו. לכל אחד הדרך שלו. וזה לא נגמר."
כישוריו הספורטיביים של שחר התגלו כבר בגיל צעיר – תחילה, בחוג שחייה מקצועי שבו הפגין יכולות מרשימות ושבמסגרתו זכה במקום הראשון באליפות הצפון בכל המקצים. נוכח הישגיו, עבר לקבוצה מתקדמת של ילדים בוגרים מגילו. בהמשך, עבר לחוג כדורסל, ואף שם הצטיין וזכה לכינוי "כספית". בחלוף השנים חיפש אתגרים חדשים, והמשיך בפעילות גופנית מאומצת בחדר הכושר, בריצות שטח וברכיבת אופניים.
אהבת הבריות, שמחת החיים, החיוך, הסבלנות לזולת, הרצון לעזור ולתת הרגשה טובה לכל אדם – תכונות אלה שאפיינו את שחר הפכו אותו לעמוד תווך מרכזי. רבים רצו להצטרף לפעילויות שיזם. הייתה לשחר היכולת לאחד את כולם למען רעיון מסוים: "ברגע שהייתה לך מטרה בראש פשוט ננעלת עליה," מעיד ירדן, "ובלי לדבר יותר מדי פשוט לקחת את שתי הידיים שלך ועשית, בנית, הקמת..."
בגניגר, עבד שחר בכולבו, ובמטבח עם סאהר, (הטבח הראשי) והשקיע רבות בפרויקט מִחזור הבקבוקים שביצע עם אלון: "המִחזור הפך להיות חלק מהם, וכל פעם שראו בקבוק פלסטיק בפח אשפה הם התעצבנו מאוד ודאגו להעבירו לפח המחזור." בשנה האחרונה בבית הספר, מילא שחר תפקיד מרכזי בהקמת גינת תבלינים בשכבה. בכל בוקר היה מגיע מוקדם לבית הספר ומשקה במסירות את הצמחים, והמשיך לעשות זאת גם לאחר שהתגייס, כל אימת שהגיע לחופשה.
מילדותו המוקדמת התגלתה אהבתו הגדולה לטיולים ארוכים בטבע, ביער בלפור. הטיולים עם חברים ומחנות התנועה תיבלו גם את שנות הנעורים, כששחר תמיד מנצח על התכנון, על ההכנה, על המחשבה ועל הביצוע. כמדריך, גילה שחר גישה נפלאה לילדים הצעירים, שימש להם אח גדול, והם, מצידם, נשאו אליו עיניים מעריצות. שחר אהב גם לבלות ולהשתולל עם החבר'ה. מעידים בני כיתתו: "שחר היה מקושר לכל מארגני המסיבות ולמאבטחים ודאג להכניס אותנו ללא תור ולפעמים גם בחינם... הוא אהב לשתות, לרקוד על הבר וליהנות עד אור הבוקר, ולבש תמיד גופייה אפורה עם פס צהוב-ירוק באמצע בטענה שזוהי 'גופיית המזל' שאיתה יזכה להצלחות בערב..." היו נסיעות בלתי נשכחות לים באמצע הלילה: "לשחק שעות מטקות על החוף ולהטביע אחד את השני במים..." ועוד אין-ספור חוויות והרפתקאות. את כל ההתרחשויות הקפיד שחר לתעד ולהנציח במצלמתו ולרכזן במחשב, באומרו: "תחשבו איזה כיף יהיה להיזכר בזה." במהלך "אירוע החברים הגדול", שהפיק שחר בבריכת הקיבוץ, הפתיע את כולם במצגת מושקעת עם אוסף של סרטונים ותמונות שהנציחו חוויות שעברו במהלך השנים בבית הספר. בסוף הערב קיבל כל משתתף משחר דיסק של המצגת, עטוף בעטיפה יפה.
ביום הולדתו השמונה-עשר של שחר החליטו החברים להפתיע אותו, וערכו לכבודו סרטון שבו מברכים אותו חברים ומורים. "שחר מאוד התרגש," הם מספרים, "ואפילו הזיל דמעה ושבר את התדמית הגברית שיצר ואת לב הבנות."
מכיתה י' החל לערוך אימונים ייעודיים לצבא, נחוש להגשים את חלומו – לשרת בקומנדו הימי. "היית המורעל שבחבורה, ה'צהוב' ביותר. צחקנו עליך שבלילה אתה חולם על קצונה וסירות גומי. אבל זה לא הפריע לך, אפילו להפך, רק דרבן אותך יותר. ... התאמנו יחד, אך לא היו לך מתחרים. כוח סיבולת אין-סופי והרצון להקריב, דחפו אותך קדימה." משלא עלה בידו להתקבל ל"שייטת", היה נחוש להגיע לאחת היחידות המובחרות האחרות. "לא הספיק לו להתגייס לקרבי," סיפר אביו, "הוא רצה להתגייס אך ורק לסיירת מובחרת והוא נתן את כולו ואת נשמתו במטרה להגיע למקום שבו יוכל לתרום."
שחר היה הראשון מ"חבורת המופלאים" שהתגייס לצה"ל, במחצית חודש מרס 2013, והצטרף לפלחה"ן (פלגת החבלה וההנדסה) צנחנים. "בתור המתגייס הראשון, היה לך חשוב שנגיע מוכנים לצבא. הכנת לנו ערכת שִפצוּרים כדי שנגיע עם הסנטדרט הגבוה ביותר," כתבו חבריו. במהלך הטירונות, יצא שחר להסמכת קלעים ומאז, ועד יום נפילתו, שימש קלע חוֹד של הצוות שלו. במהלך המסלול יצא גם לקורס פלס (קורס ייעודי בתחום החבלה, ההנדסה והמיקוש), ולקורס נהיגה מבצעית. כתב ישי בן עירון, המפק"ץ (מפקד הצוות): "שחר הוא מהלוחמים היותר טובים שהיו בצוות, פשוט לוחם טוב במלוא מובן המילה. יכולות הפרט שלו בתחומי הכושר הגופני והירי היו מהטובות בצוות. השקעה אדירה ובלתי פוסקת, מוטיבציה מהגבוהות ביותר וכמובן חדות מבצעית היו ממאפייניו הייחודיים. שחר בלט בעשייה שקטה – תמיד עושה, תמיד עובד, והכול בשקט מופתי ובצניעות רבה. ראשון להתנדב ולעשות, חבר אמיתי שתמיד דאג ועזר לחברים בצוות. בגלל כל אלו, ובעיקר בגלל היותו איש עבודה אמיתי, חבריו לצוות העריכו והעריצו אותו כל כך."
במהלך חודש יוני 2014, השתתף שחר במבצע "שובו אחים" שערך צה"ל באזורי יהודה ושומרון בעקבות חטיפת שלושת נערי הישיבה. זמן לא רב אחר כך, הסלימו האירועים הביטחוניים גם בדרום הארץ. על הלך הרוח ששחר היה נתון בו מעיד מכתבו האחרון, שכתב בטרם נכנס עם חבריו לשטח הלחימה: "התאריך – 10.7.14. מבצע צוק איתן! ... אני נרגש כי לראשונה אני מרגיש שאני עושה משהו בשביל המדינה. ... יש לי רק דבר אחד לבקש, וזה שתזכרו אותי."
שחר נפל ביום כ"ה בתמוז תשע"ד (23.7.2014) בקרב ברצועת עזה במבצע "צוק איתן". יחידתו יצאה להתקפה על מתחם אויב בצפון חאן יונס ובו מנהרה התקפית המובילה לשטח ישראל. שחר, שהוביל את הכוח יחד עם מפקדו סגן פז אליהו ועם סמל-ראשון לי (ליליק) מט, נהרגו ממטען רב עוצמה שהופעל עליהם. לוחמים נוספים בכוח נפצעו.
שחר הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוצו, גניגר, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה. בן עשרים היה בנפלו. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל-ראשון.
ספד לשחר בשם מפקדיו אלוף-משנה ניר בר און: "למדתי והבנתי שמדובר באדם מיוחד בעל תכונות נדירות. איש של עשייה מרובה ללא רבב. מקצוען אמיתי, בעל כושר גופני גבוה, המאמין בעבודה קשה אותה הקפדת לעשות בשקט ובצניעות תוך סיוע ומתן עזרה לחבריך, ועל כך חבריך לצוות אהבו והעריצו אותך. ... לוחם אמיץ, נועז, צנחן, איש מיוחד המאמין בצדקת הדרך ונחוש להשיגה. כך היה כל חייו וכך גם נפל בקרב, חדור מוטיבציה, אומץ, גבורה ותחושת שליחות. ... בשם כל מפקדי ולוחמי הגדס"ר וחטיבת הצנחנים, אני מצדיע לך בפעם האחרונה. יהי זכרך ברוך."
ספדה לו ענת בלום, בשם קיבוץ גניגר: "שמך כל כך הולם אותך, תמיד ראשון, תמיד נכון לכל משימה, תמיד עם חיוך. כמו השחר העולה השכם בבוקר, גם אתה מגיל צעיר מכוון תמיד למעלה, תמיד להיות ראשון. ... כשנקראת ללחימה, התייצבת כתמיד – ללא מורא, נכון למשימה! ... נזכור אותך שחר עם החיוך ושמחת החיים."
הספדו של אלכס, דודו של שחר: "שחר, האחיין הקטן שלי, ילד מתוק שלנו. אין מילים לבטא את הכאב העמוק כל כך. אהבת את החיים, ואיבדת אותם כדי להגן על החיים של אחרים ... האמת שתמיד היית גיבור. כל דבר שעשית, עשית ברצינות. תמיד היית ראשון והצטיינת בכל תחום. ... כמו שאי אפשר להוציא אהבה מהלב, כך אי אפשר להוציא זיכרון מהנשמה. בשבילי תמיד תישאר שחר הקטן שלי. רק מי שבאמת אוהב את החיים יכול להקריב את עצמו."
ההספד של ראם, בשם החברים בפלוגה: "שחר, אח שלי ... את כוח הרצון התמידי הזה לעשייה, המצוינות, ההצטיינות, האהבה שלך לכולם, וכמובן הזיכרון שלך, אקח איתי לכל החיים. אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים."
ספד לו רון כרמיאלי: "... אני לא מצליח לקלוט שכבר לא אראה אותך עוד, שלא תרים אליי טלפון ותזמין אותי להרפתקה ספונטנית, שלא תקרא לי לערב נוסטלגיה של זיכרונות אהובים, שלא נצא לטייל יותר ושתגיד לי כמה החיים יפים, שלא תפגוש את אהבת חייך, שלא תקים איתה בית עם גינה ומרפסת, שלא יהיו לך ילדים, ואת העבודה שעליה חלמת, שלא נזדקן יחד ב'בית הקשיש' בקיבוץ ונגיד 'איזה חיים חיינו'. ... התמונה תשתנה, תסתגל, תתאים את עצמה לחלל שנפער, אך תמיד יחסר בה חלק אחד..."
ההספד של אלון בלום: "חשבת על כל אחד ואחד מאיתנו, וידעת איך לשמח אותנו ולהעלות חיוך על פנינו. מבטיח לך שנמשיך להיות חזקים ולא נעזוב אחד את השני, כמו שרצית. אתה תמיד תהיה איתנו, בכל מקום, ונגשים את כל החלומות שלך!"
ספדו לו בני כיתתו: "היה לנו חלום לפתוח ביחד מסעדה ושלכל אחד יהיה תפקיד. התפקיד שלך היה לדאוג ליחסי הציבור ולהיראות תמיד עסוק. תמיד היית שאפתן, חושב בגדול, לא מסתפק בדברים קטנים ופשוטים. כל מפגש מיד הופך להפקה גרנדיוזית ... היום, אנחנו חושבים שהגיע הזמן שתספר לכולם על החיים הכפולים שניהלת: מצד אחד, שחר דאובר, ומצד שני ש.ד. סוכן שב"כ. העובדה הזאת מסבירה את הרשימות והפנקסים, ההיעלמויות באמצע היום, התראות בלתי פוסקות באמצע הלילה והאנשים הלא-מוכרים שנפגשת איתם. ... שחר, מלא שמחה, רוח שטות, רצון לעזור ולהתנדב, אחראי, תומך ונאמן. חבר. חבר יקר. היקר ביותר."
ספד לשחר אורגד לוצקי, בשם ההורים של בני הכיתה: "מכל קצות הארץ באו ללוות אותך בדרכך האחרונה והארורה הזאת, ובין כל ההמונים עומדים גם בני הכיתה, חבריך הטובים ביותר, והם אינם יודעים נחמה. ... עשרים שנים אתם טבועים אחד בנשמתו של השני ... עכשיו האהבה שלכם מקודשת בדם. ... ידענו שאם צריך להיות גיבור, אז טבעי שאתה זה שתתנדב, כי כזה היית. עשוי ללא חת. ... תודה שושקי. תודה שחירפת את נפשך בעבורנו."
אחרון הסופדים היה גיא, אחיו של שחר: "שושקי, אין לי אח קטן יותר. איך עומדים בבשורה כזאת? ... כבר תכננתי איך אני מגניב מצלמה בשביל לתעד אותי ואותך בלחימה תחת הכותרת 'אחים לנשק', תרתי משמע. ... שושקי שלי, השארת פה מורשת ארוכה של לוחמים צעירים עתידיים. טיפחת, אימנת, התאמצת ונשכת שפתיים כדי שכל ילד יראה אותך כאח גדול ולוחם בצבא. תמיד חייכת גם כשהיה לך קשה, גם עכשיו אתה מסתכל עליי, ומחייך."
משפחתו של שחר בחרה להנציחו בדרך שתבטא את אופיו, ערכיו, אהבותיו ודרכו – אהבת המדינה, הארץ והעמק, מנהיגות, אזרחות פעילה, ספורט, מעורבות חברתית, עבודת צוות, אתגרים, הרפתקאות, התלהבות, שמחה ודבקות במטרה. עמותת "שחר בעמק" שהוקמה לזכרו, ייסדה חוג הכנה לשירות צבאי משמעותי לבני נוער תושבי עמק יזרעאל והסביבה. החוג מתמקד בשיפור הכושר הגופני והחוסן המנטלי, בעבודת צוות ובהקניית ערכים וקשר לארץ. במסגרת זו, וברוח אמרתו "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים" מתוכננת הוקם מגרש עם מתקני ספורט בקיבוץ גניגר שיהווה בסיס לאימונים.
בנצי ברופמן, חברו של שחר, כתב לזכרו את השיר "השחר העולה", שהלחין חן הררי: "מי יצחיק אותי שוב? / מי ינחם כשעצוב? / ידעת תמיד מה להגיד / אך המילים נעלמו לתמיד. // מי יזמין את השקיעה / ויניח אותה על ההר, / מי ינגב את הדמעה / וידאג שאצחק כאן מחר. // כעת השחר עולה / עולה מעל תום לבי / אלוהים, כמה עולה? / לאבד את פני אחי..."
"מה זה כאב?" הוא שיר נוסף שנכתב לאחר נפילתו של שחר, על ידי שרון רוזנבליט. השיר בוצע וצולם בבית הקברות של העיר ברקוביצקי, בעת המסע לפולין של תלמידי "העמק המערבי": "אין דבר כזה כאב, כך אמרת / הכול תמיד נמצא בראש. / עם הרבה רצון וגם יכולת, אותי לימדת / לעולם לא צריך לחשוש. / מה זה לוותר? / שאלת / 'לא אצלי בלקסיקון' / מה זה כאב? / צחקת / כאב נימצא רק בדמיון / לך-לך חבר יקר, תשמור עלינו ממרומים / בשבילך אהיה חזק, כדרכך בחיים..."
העתקת קישור: