שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בן אלמאזה וכאמל. נולד ביום 2.1.1987 בכפר ג'וליס. אח למנאר, איאד, תמר, נסים ווליד. החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "ג'וליס א'" וסיימם בבית-הספר התיכון "מקיף ג'וליס", שם למד במגמת תקשורת. בצעירותו נטל חלק בפעילויות חברתיות בתנועת "הנוער העובד והלומד", היה חניך בתנועת "הצופים הדרוזים" ופעיל בחוג המדריכים הצעירים.
תאמר היה בחור מקסים, יפה גוף, תואר ונפש, מקרין שמחה וחום, וחיוכו שובה לב. הוא היה חבר של כולם, אהוב ואהוד, ואיגד סביבו חבורות צעירים בני גילים שונים. תכונותיו סחפו אחריו רבים, וכל הסובבים אותו חפצו להתקרב אליו ולהימנות עם חוג חבריו הנרחב: "בחור זהב עם לב טהור," "אדם צדיק," העידו עליו. "תאמר אל-אבו איאד,", קראו לו. את המבטא והסלנג שלו חיקו - "טב למה," "אתתתה חושב," "סעיד". סיפר רביע, חבר קרוב: "מה שאיפיין את תאמר היתה הנונשלנטיות שלו. הוא אימץ סגנון חיים משלו, סגנון חיים שאליו סחף גם את כל חבריו... הוא אף פעם לא עשה חשבון למה שאומרים עליו כי רצה שיקבלו אותו כפי שהוא, ואכן כולנו אהבנו אותו... הערצנו אותו כפי שהוא..."
תאמר ביקש לנצל כל רגע מחייו. הוא יזם ותיכנן טיולי חברים, רכב על סוסים, רכש אופנוע והרבה בטיולי אופנועים וטרקטורונים. נוסף על כך היה מארגן ערבי הווי וקומזיצים רבים, ותמיד עמד במרכז העניינים והבילויים. חדרו היה חדר כל חבריו ומכריו - פתוח לכל, בכל עת ולכל הבא. תאמר אהב את חדרו והקדיש לו נתח מיוחד מחייו - קישט, ריהט, סידר, והתענג על כל מפגש עם בני משפחה וחברים.
בסוף חודש מרס 2005 התגייס תאמר לצה"ל ומימש את משאלת לבו - להיות לוחם בגדוד 51 של חטיבת "גולני". ל"גולני" רצה להצטרף עוד בהיותו נער צעיר, ואף ויתר על השתתפות בגיבוש סיירות, שאליו יועד, כדי להבטיח את הגעתו לחטיבה ולגדוד. לאחר כשנת שירות בגדוד 51 סיים את מסלול הלוחם, הצטרף לפלוגה הרובאית והפך ללוחם ותיק במשפחת "גולני", לוחם אמת. תאמר היה חייל מוביל, אמיץ, גיבור, עקשן, חייכן ולוחם למען המטרה, וחבריו ראו בו דוגמה, מופת ומודל לחיקוי. בחדרו שבכפר ג'וליס המתינו לו חבריו הרבים להגעתו מהבסיס; מהחדר הדהדו קולות המוזיקה שאהב וריח הנרגילה שעישן. עד מהרה הפכו הקולות והריח לסימן היכר לתאמר ולכך שהגיע לחופשת סוף השבוע מהצבא.
בתחילת חודש יולי 2006 נפצע תאמר בקרסולו במהלך משחק כדורגל עם חבריו. הוא נותר בבית, כאוב, פצוע וצולע. הכאב הפך לעצב ולדאגה, עת נודע לו כי חבריו למחלקה, לפלוגה ולגדוד הצטרפו למעגל הלחימה הרגלית בשטח לבנון. חרף פציעתו, ביקש ממפקד מחלקתו ליטול חלק פעיל במלחמה, ואולם רגלו הנפוחה ומצבו הבריאותי מנעו את הצטרפותו ללוחמי הגדוד. בדאגה, חרדה ועצב רב עקב אחר המתרחש בארץ האויב, ולבו עם חבריו.
ביום 26.7.2006 התממש חלום הבלהות, ותשעה מאחיו לנשק נהרגו במהלך מלחמת לבנון השנייה. תאמר התהלך מבולבל, עצוב וכאוב, ונפשו לא מצאה מנוח. הוא התעקש להצטרף לחבריו הנלחמים על אף מצבו ואת הטרדה והדאגה לשלום חבריו הלוחמים העביר להוריו, לאחים ולאחיות, לחברים ולבני הכפר, שהחלו דואגים מאוד לשלומו הוא.
לפנות בוקר ביום ה-12.8.2006 נפל תאמר בקרב במלחמת לבנון השנייה, בשקיף א-נימל שבדרום לבנון. עננה של אבל כבד ריחפה מעל ביתו, כפרו, ארצו והעולם כולו. בכי מר הדהד מפי המוני מלוויו למשכבו האחרון בבית-העלמין בכפרו ג'וליס. תאמר, בן תשע-עשרה וחצי בנופלו, הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
מכתבי פרידה רבים, שירים ורשימות לזכרו, נכתבו לאחר לכתו.
נציג חטיבת "גולני" הספיד את תאמר: "תאמר, אדם ולוחם. עומדים אנו כאן מפקדים, חברים, אחים לנשק, בני העדה ובני משפחה, ומסרבים להאמין. אנו מתקשים לעכל שרק אתמול לחמת איתנו בעוז, בגבורה ובנחישות, והיום אינך איתנו. כיאה למסורת הלחימה, המסירות והנאמנות של עדתך ומשפחתך המפוארת, האמנת כי השירות הצבאי הוא ערך, ערך של אחריות ותרומה למדינת ישראל. חבריך ומפקדים מספרים על מקצועיותך הרבה, על נחישותך לסחוב אלונקה שנים-עשר קילומטר ללא חילוף. על יכולתך לשמור על מורל חבריך גם במצבים קשים, ובעיקר על ישרותך ואומץ לבך לומר תמיד את האמת ללא משוא פנים. כאחד שזכה להיות פקוד של קרובך חוסין עאמר, איני מופתע מכך, שכן ברור שזוהי הדרך וזהו החינוך שקיבלת בבית. אנו, לוחמי ומפקדי החטיבה מודים לך על הזכות שנפלה בחלקנו לשרת עם אדם כמותך. כבני משפחתך ועדתך המפוארת לומדים ממך ומדרכך ומבטיחים להיות ראויים למורשתך."
כתב סגן-אלוף יניב, מפקד היחידה: "דרכו של תומר בגדוד "הבוקעים הראשון" היתה דרך של אהבת האדם ושמחת חיים, דרך של רוח איתנה, דרך של ריעות ואחוות לוחמים. כשנודע לבנכם על הקרב בבינת ג'ביל, הוא מיהר לשוב ליחידה על אף שהיה בחופשת מחלה. במעשה זה הפגין אומץ לב ואחריות אשר נבעו מאהבתו העזה לחבריו בפלוגה, "האחים מגולני". לדאבוננו, נפל תומר בתאונה מבצעית עת שכב במארב יחד עם חבריו למחלקה. תומר ייזכר בקרבנו כבחור בוגר ואיכפתי, החושב על טובת הכלל לפני טובתו האישית. הוא שאף להתקדם בגדוד ולהיות מפקד כיתה, המחנך ומוביל חיילים ברגיעה ובלחימה, מפגין שליחות שאותה כבר לא יוכל למלא. בשמי ובשם מפקדי היחידה וחייליה, אנו מתחייבים לזכור את תומר תמיד ולחנך את לוחמינו ברוחו ובדמותו למסירות, לאחריות ולאחוות לוחמים."
תמיר, מפקד חטיבת "גולני" כתב: "תאמר נהרג במהלך פעילות מבצעית ליד חבריו שאותם כה אהב והם החזירו לו אהבה גדולה עוד יותר, וזאת במסגרת חטיבת "גולני", שאליה שאף להגיע, ולא במקרה די מייצגת את דרכו ואמונתו: חטיבה צנועה, פשוטה, אמיתית, מקצועית, חמה ואוהבת. אנחנו, מפקדיו וחבריו, לא נשכח, נמשיך ונלווה אתכם לאורך כל הדרך."
כתב עסאן, סגן-מפקד חטיבת "גולני": "זה לא משהו מובן מאליו שעוד לוחם מהעדה הדרוזית מסיים מסלול ב"גולני" והופך ללוחם בחטיבה... זו גאווה לכולנו, וגאווה לעדה ולמשפחה. זה לא פשוט בשביל צעיר שבא ממנטליות אחרת לחיות פתאום חיים חדשים. זה רק מוכיח ומראה על אישיות חזקה מאוד, על גבר לעניין."
כתב אביו של תאמר: "בני יקירי תאמר, נשמתי, אור עיני, אהובי, גידלתי אותך תשע-עשרה וחצי שנים ולתומי חשבתי שנמשיך יחד לעד ליהנות ממך, מהחיוך המדהים שלך, מהדיבור הצנוע שלך, מזיו פניך, מצניעותך, מאהבתך לזולת ומאהבת חבריך וכל הסובבים אותך... עמדת בתוקף לשרת בחטיבת "גולני", בגדוד 51, באחת היחידות המובחרות והאיכותיות של צה"ל. והיות שהיית ראוי לכך, התקבלה דרישתך באופן מידי. שירת שירות חובה במשך שנה וחצי. פרצה מלחמת לבנון השנייה הארורה ועל אף שהיית בחופשת מחלה עמדת בתוקף לחבור ליחידתך. בכך הפגנת מסירות ואומץ לב, ככל חייל אמיץ וגיבור בעת מלחמה המפגין נכונות לחרף את נפשו למען מולדתו... הצטרפת ליחידה ונלחמת בלבנון בגבורה, באומץ וברצון רב, וביום הקשה ביותר בלחימה, באותו יום ארור, נפלת כגיבור וכלוחם נועז ואמיץ בשדה הקרב, כמוך כמו עוד לוחמים גיבורים. יום לחימה זה היה עקוב מדם וביום זה נכנסה לתוקפה הפסקת-אש בין צה"ל לבין האויב האכזר. בנפילתך נקטעה שמחתנו בבית. בלווייתך השתתפו מפקדים, שרים, פוליטיקאים, אנשי דת וצעירים רבים מחבריך, שהיית אהוב עליהם מאוד. רבים באו מכל הארץ ומכל העדות כדי להעניק לך את הכבוד הראוי לך. בכך תם פרק יפה בחיינו, תקווה לעתיד, נקטעה שמחתנו, נהרות של דמעות זלגו מעינינו כולנו... נחמתנו היא בכך שנפלת למען מטרה נעלה ונשגבת ביותר ובקרב של אין בררה להגנה על המדינה והמולדת... כולנו נזכור אותך לעד, תהיה נושא שיחתנו בכל אירוע ובכל מפגש. אנו מבטיחים כי תישאר איתנו כפי שהיית, ואפילו יותר - משום שאף פעם לא העלינו על דעתנו שניפרד ממך. נוח על משכבך בני יקירי, אהובי, אור עיני ונשמתי. נזכור אותך לעד - תאמר."
מנאר, אחותו של תאמר, כתבה את השיר "לפעמים": עצוב בלעדיהם בחדרים/ שומעת את הדי קולם לפעמים.../ ולפעמים, הדממה שולטת ואיומה/ אך בלב מתחוללת מלחמה!// מספרת אני לאלוהים כמה מתגעגעת למבטים/ לאור עיניים שחסר לי, כמו פרחים/ שאהבת להריח ולגדל בכדים/ הם נבלו, אבל בנשמה הם עוד פורחים// על השדות הירוקים והשמים הרחבים/ שאתה עטוף בהם או בך הם עטופים/ על האנשים שאהבו את יפה הפנים/ את החיוך המתוק, העצוב שעוד אנו רואים// אלוהים תן להם עוד חיים/ שמחה וששון בחיים האחרים/ כי עצוב בלעדיהם בחדרים/ וכי הדי קולם עוד אנו שומעים לפעמים!"
כתב האח נסים: "עזבתנו בודדים, לבד, בטרם עת, עזבתנו בעודך עלם צעיר, מלא חיים, חיים אשר בהם חפצת ומנת חלקך מהם היתה כה זעומה, בזעיר אנפין, כטיפה בים ענק, ים כביר שהפך לים של דמעות. עזבתנו בדמי ימיך. אבלים אחי נישאר, אבלים על מות גיבורנו, על מותך, ואת שיבתנו הורדת ביגון שאולה. הלוא שכני השוכן קרוב לי היית אמור להיות וכעת אינך איתי, אחי היקר, ולא תהיה שכני בעתיד. אך הייה בטוח כי אם שכן קרוב לי לא תהיה, תהיה לי אח - השוכן בקרבי לעולמי עולמים. נוח על משכבך בשלום אחי היקר."
כתב האח איאד: "לא אשכח את הלילות הרבים הקסומים בהם ישבנו, השתרענו על עלי הדשא, צפינו בטלוויזיה, שתינו ועישנו "נרגילה", שוחחנו על הכל, על המותר והאסור, על החוויות, פשוט על הכול... בוכה אני ימים ולילות, מתעורר מסיוטים, דומע מכאב, כאב האובדן העצום. תאמר, אתה תמיד מולי, לצידי, וכך תישאר לנצח נצחים."
אוהביו של תאמר בכפר הולדתו נפרדו ממנו בשיר: "קום נא, תאמר, קוראים לך/ קום, ותראה אימא בשקט בוכה/ אחותך זועקת בכאב/ איך עקרו לה את הלב/ קום, עדיין מוקדם/ בשבילך לעצום עיניים/ מנשוא הכאב קשה/ ולבי זועק לשמים/ קום ותראה איך כולם עליך בוכים/ מי שהכיר אותך מקרוב ומי שלא הכיר/ הכאב מפלח את נשמותינו/ והדמעות זולגות מעצמן מעינינו,/ הלב נחמץ ובכאב מתכווץ/ המוות המיותר הזה איך אפשר לתרץ/ אחותך זועקת, היא אינה יכולה לעכל/ את הליכתך בטרם עת אינה יכולה לקבל/ כולנו אתכם משפחת עאמר/ אללה ירחם רוחו, תאמר."
כתב סאמר עאמר: "שוחה בתוך ברכת דמעות/ זה זמן קשה מאוד לחיות/ בלבול אוחז בתוך לבי/ גדר של חרדות סביבי// אני הולך לאיבוד/ זה לא אומר שאני לא אוהב אותך/ כי אני כן, כי אני כן// על המרפסת הקטנה/ אני זקוק כל כך לך/ תגיד למה השכנים/ נראים תמיד מאושרים// אני כותב, ואתה יודע/ שאני מאוד מאוד אוהב אותך/ כן אני כן, כן אני כן/ כן אני אוהב אותך."
סארי, חבר לכיתה, הספיד את תאמר: "אנו עומדים ברגעים אלה כדי להצדיע לך גיבור נחמד, שהפכת לדוגמה, לסמל של כולנו, היית תמיד גיבור ועכשיו אתה גיבור חלל שאותך נזכור לעד. תאמר, אחי היקר, תמיד היית דוגמה אישית לי ולכל בני השכבה. היית דוגמה משום שהיית חבר לכולם, אדיב, מנומס, שקט וצנוע. תמיד היית מוכן לתרום ולעזור לכל אחד מחבריך, מקרובי משפחתך ולכל מי שהכיר אותך. ועכשיו, תאמר, אתה הופך להיות סמל מיוחד משום שנפלת חלל בשדה הקרב במלחמתנו הצודקת מול האויב. אני וחברי בני הכיתה והשכבה מבטיחים שנמשיך לזכור את החיוך המיוחד שלך, את הבדיחות היפות, ובעיקר את האהבה ואת הידידות שהענקת לכולם."
כתבו בני המשפחה: "תאמר אהב את החיים ורצה למצות אותם עד תום, אך יד הגורל מנעה ממנו זאת וקטפה אותו בטרם עת. בוודאי היה מאוד גאה בכך שנפל כגיבור למען הגנת המולדת, ובעיצומה של מלחמת לבנון השנייה והארורה. חסרונו בולט, חדרו שומם ושקט. חיוכו חסר ובכי הוריו על אובדנו, רועם. איך נפלו גיבורים אהובים, נוח על משכבך בן, אח, חבר, אותך כולנו נזכור בכל עת ולעד. יהיה זיכרך ברוך."
העתקת קישור: