שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בן שניאור ושרה. נולד ביום ט' בתמוז תשט"ו (29.6.1955) בחיפה. מילדותו היה אבי תמיר, יפה-תואר ובריא. הוא גדל במהירות והתפתח מוקדם מכפי גילו. היה בעל אינטילגנציה גבוהה במיוחד, דבר שנתן את אותותיו לטובה בלימודיו. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי 'בארי', המליצו מוריו שימשיך את הלימודים בבית-הספר הריאלי בחיפה. אך אבי העדיף להצטרף לחבריו שנרשמו ללימודים בבית-הספר התיכון 'בסמ"ת'. על-אף הלימודים הקשים, העבודה הפיסית הקשה בסדנאות וימי-הלימוד הארוכים לא התלונן אבי מעולם והשתדל להצליח בכול. מוריו סיפרו להורים, כי יש לו לאבי גישה בוגרת וריאלית והוא יודע להעריך נכונה את כישוריו ואת יכולתו. הם ציינו לשבח את יחסו הרציני והבוגר ללימוד המקצוע, ובמעבדת החשמל העריכוהו בזכות ידיו הטובות.
אבי היה כן בדבריו וברגשותיו, ויחסיו עם החברים-לכיתה היו למופת. כל תפקיד שהוטל עליו ידע לקבל באהבה ולמלא בדייקנות וביעילות מרבית.
מגיל צעיר היה אבי חבר בתנועת 'הנוער העובד והלומד' והשתדל שלא להיעדר מן הפעולות השונות. על-אף העומס הרב בלימודים בבית-הספר התיכון לא הזניח אבי את חבריו ואת תנועת-הנוער. בכל יום שישי אחר-הצהריים נהג ליטול חלק במשחקי הכדורסל של הקבוצה השכונתית, שנערכו בקרית-הטכניון. הוא לא ויתר על טיולים, עם מטעם הגדנ"ע ואם מטעם תנועת-הנוער, ונהג לומר ש"יש לנצל כל אפשרות לפגישות עם חברים ולטיולים משותפים".
חבריו מילדות מספרים: "אבי היה טיפוס שקט ונחבא אל הכלים. הוא היה מבוגר באופיו ומעטים הצליחו להבינו. תמיד חייך, ובדיחותיו היו במקום. אם-כי היה ביישן וצנוע, אהב ליטול חלק בכל מעשי-הקונדס שביצענו בנערותנו בלי לעבור את גבול הטעם הטוב".
אבי היה בן למופת וקשר קשרים הדוקים עם קרובי-משפחתו, ובעיקר עם סבו. הוא היה קשור מאוד לאחותו המבוגרת ממנו בארבע שנים ויחד עמה לא החמיץ מעולם את ארוחת ליל-השבת ואת הדלקת הנרות שקדמה לה בחיק-המשפחה.
בתום הלימודים נדחה גיוסו פעמים-מספר והוא ניצל את הזמן כדי לערוך טיול ברחבי- אירופה וחזר משם מלא רשמים וחוויות. כששב אבי לארץ, פרצה מלחמת יום-הכיפורים. הוא התנדב לעבוד יומם ולילה בדואר ובבתי-חרושת שונים, שעבדו בשירות צה"ל, כדי להשקיט את מצפונו על כך שחבריו גויסו לצה"ל ואין הוא יכול להצטרף אליהם.
אבי גויס לצה"ל בפברואר 1974 והתנדב לחיל-החימוש. לאחר שסיים את הטירונות בהצלחה השתלם בקורס-חימוש והוצב לשירות ביחידת-שדה בסיני, כחשמלאי טנקי 'שוט קל'. אבי מיעט לספר להוריו על חיי הצבא ועל חיי החברה ביחידתו ומעולם לא התלונן על- אף תנאי-השירות הקשים ביחידה המרוחקת מהבית. חברו אריה מספר: "בכמה מקרים שנתקלנו בבעיות של יחס מפקדים, או בדברים בלתי-תקינים בחיי היום-יום שלנו בגדוד ופלוגה, היה אבי ניגש למפקד-הפלוגה ומסדיר את ענייניו. ברוב-המקרים היו הבעיות נפתרות בדרך הטובה ביותר כי אפילו למפקד-הפלוגה היה רגש-כבוד כלפי אבי, כבוד אשר הביע תודה על מעשה-ידיו ועל תרומתו לפלוגה".
"כמעט מדי-שבוע היה אבי מקבל חבילה מהבית, והוא נהג לחלק את תכולתה לכל חבריו. אם -כי לא יכולתי לנהוג כמוהו, כי המצב בביתי לא אפשר להורי לשלוח חבילה מדי-שבוע, ואף-על-פי שחשתי כי אבי נותן ונותן וכי אין אני משיב לו באותה מידה, לא נתן לי אבי להרגיש כך והמשיך לתת לי ולכולם בהרגשת סיפוק וגאוה מכך שכולם נהנים. גם כשהיה חולה, נמנע מללכת לקצין-העיר ולקבל חופשה בידעו כי אין מחליף שיוכל לבצע במקומו את העבודה בפלוגה. הנאה מרובה היתה לשהות בחברתו של אבי, בעיקר בשבתות ובחגים שנשארנו בסיני. הוא נהג לרכז את כולנו באוהל, לגבות מכל אחד סכום-כסף כדי לרכוש משקאות וממתקים בשקם ולארגן מסיבות שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה, בויכוחים, בסיפורי-בדיחות ובסיפורי-מעשיות. השבת היתה עוברת באוירה נעימה וברוח טובה, עד כי היינו שוכחים את הגעגועים לבית ולהורים".
לאחר עשרה חודשי-שירות ביחידה עמד אבי לעבור לשרת ביחידה אחרת, והוא נשלח לחופשה קצרה בחג-הפורים. הוא נהנה לבלות עם קרובי-משפחתו ועם ידידתו וציפה בקוצר-רוח לדעת אם יועבר ליחידה אחרת בסיני או ברמת-הגולן. בתום החופשה שב ליחידתו, שהיה אמור לעזור למחרת בבוקר.
באותו ערב, יום כ' באדר תשל"ה (3.3.1975) נפל אבי בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות.
במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-היחידה: "עשינו יחד יממות רבות של תרגילים ואימונים, ימים של שגרה וימי כוננות. דמותו של אבי, המצטיירת בעיני, משמשת אות ומופת לחבריו וליחידה כולה. במשך כל שירותו היה דבק במטרה וגילה רצון לתרום ליחידה את מלוא מרצו וכישרונותיו".
הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו.
העתקת קישור: