שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
אורי, בן חנה ודוד, נולד ביום כ"א בחשון תשי"א (1.11.1950) בבת-ים. כשהיה בן ארבע עקרה משפחתו לכפר מונש שבעמק חפר, במסגרת המבצע "מן העיר אל הכפר". הוא למד בבית-הספר היסודי "נבטים" בכפר חיים, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי בעמק-חפר. אורי אהב את הלימודים ובעיקר את המקצועות שהיו כרוכים בידיעת הארץ ובמורשת העם היהודי. הוא היה חבר בתנועה של נוער המושבים ובמסגרתה ערך טיולים רבים להכרת הארץ. כמו כן היה פעיל בחברת בני המושבים. הוא היה תאב-דעת וסקרן. תמיד שאף ללמוד הרבה ככל האפשר והדהים את הכול בעומק ידיעותיו. מאחר שניחן בחוש טכני מפותח, שאף ללמוד הנדסה, אך התעניין גם בספרות יפה ואהב להאזין למוסיקה.
אורי גויס לצה"ל בפברואר 1969 והוצב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות נשלח לבית-הספר לשריון והשלים שם קורס למקצועות הטנק בציונים מעולים. לימים סיים גם קורס מפקדי טנקים והוצב בגדוד שריון. ביחידתו נחשב אורי כמפקד מעולה. החוש הטכני המפותח שלו סייע לו בכל הקשור בתפעול הטנק. הוא עשה גם רבות כדי להנחיל לחייליו את אהבת העם והארץ, שספג בבית אבא, ופקודיו ראו בו מפקד קפדן, שדרש ביצוע מדויק, אך הוקירו את מסירותו ואת דאגתו להם. בתקופת מלחמת ההתשה שירת אורי בגזרת התעלה. לקראת תום שירותו הסדיר התלבט רבות בין שאיפתו ללכת לקורס קצינים ולהמשיך לשרת בצבא הקבע, ובין רצונו לחזור הביתה ולסייע לאביו באחזקת המשק. הוא גם רצה להמשיך בלימודיו. בלב כבד בחר באפשרות השנייה.
בפברואר 1972 סיים אורי את שירותו הסדיר בצה"ל וחזר לבית הוריו. בחריצות וביזמה עמל וטרח בכל הכרוך בטיפול במשק של המשפחה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס אורי ונשלח עם יחידתו לרמת הגולן, שם השתתף בקרבות הבלימה נגד הסורים. בקרב קשה שהתחולל ממערב לחושנייה, ליד ציר הנפט, ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), נפגע אורי ונפל מפגיעה ישירה בטנק שלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר מונש. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אורי והטנק היו לאחד, בחייהם ובמותם... אורי היה סמל המקצועיות והרמה הגבוהה... הוא היה מט"ק בכל רמ"ח אבריו... שלושת הימים האחרונים של אורי היו ימים של רוח התנדבות ועבודה ללא ליאות. כשעברו האחרים את גבול האפשרי בעייפותם, המשיך אורי לפעול ולא הראה שמץ של ליאות. אפשר לומר בביטחון מלא שבמלחמה זו, שבה נצחנו כחוט השערה, גברנו בזכות אנשים כמו אורי, אשר למרות היאוש והעייפות ויחס הכוחות הנחות, המשיכו להילחם בתושייה, באומץ ובנאמנות עד הסוף;" פקודו של אורי, אבשלום, הוסיף כי בראשית המלחמה סייע אורי בחילוץ פצועים בדרך-לא-דרך וטיפל בהם במסירות עילאית.
העתקת קישור: