שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בנימין (בני), בן רוחמה ומשה, נולד בפס, מרוקו, בט"ז בניסן, חול המועד פסח תש"ז (06.04.1947). הנכד הזכר הראשון במשפחה. עלה לארץ ישראל ביחד עם משפחתו בשנת 1947 והוא בן חודש וחצי. האונייה לא הורשתה להיכנס לחופי הארץ, ונוסעיה, בהם בני משפחת שיטרית, הועברו לקפריסין. בני ומשפחתו הורשו להיכנס לישראל רק בתחילת 1948.
בני גדל במשפחה ברוכת ילדים, אח לכוכי, דוד, תמי, בכור, שאול, עליזה ודליה. הוא התחנך בחיפה, למד בבית הספר "מרכז". היה חבר בתזמורת של עיריית חיפה - נודע לימים כמוזיקאי ואספן כלי נגינה - וכן, חניך בנוער העובד והלומד.
בצבא שירת בני בחיל השריון, ואף היה חבר בצוות הווי שריון-חימוש. הוא לחם, בסדיר ובמילואים, במלחמת ששת הימים, בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים, מסכן את חייו יום אחר יום, כשתיקן טנקים פגועים תחת אש.
בני, בוגר לימודי מכונאות של משרד העבודה, עבד במשך כ-14 שנים כמכונאי ראשי בחברת "החקלאית" שבצומת בת גלים, חיפה; זו אגודה ארצית של רופאים וטרינריים.
בשנת 1978 עבר בני ביחד עם אשתו יעל ושני ילדיו, טל ושרון, להתגורר בנהריה, בתקווה למצוא סביבת מגורים באיכות גבוהה. בנהריה נולדה לבני הזוג בת נוספת, ורד.
בני נודע כאדם חם וחברותי, בעל כישורים ותחביבים רבים. בנוסף לאהבת המוזיקה הגדולה שהייתה לו, בעיקר לתופים, נודע בשל החוש הטכני שלו. הוא אהב לבנות דגמים של מערכות אלקטרוניות ועסק בעיקר בבניית טיסנים ובהטסתם. בנהריה היה מוכר, בין היתר, בשל עזרתו לילדי העיר בתחביב הטיסנים.
ביום רביעי י"ג בתמוז תשמ"א (15.07.1981) חזר בני מעבודתו כמכונאי ועלה לביתו. לבקשתו של שכן ירד חזרה למטה, על מנת לבדוק את רכבו המקולקל של החבר. השניים יצאו לנסיעת מבחן, ובעודם ברכב, סמוך לחניית הבית, נפל והתפוצץ לידם טיל קטיושה. בני נהרג במקום.
בן 34 היה במותו. בני הותיר אחריו הורים ואחים, אישה ושלושה ילדים כולל תינוקת בת שנה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבנווה דוד, חיפה.
בימי ה"שבעה" לבני נפטרה סבתו, אם אביו.
במהלך ימי ה"שבעה" לבני שוב הופצצה נהריה בקטיושות, בית המשפחה נפגע והאם נפצעה.
בכל שנה נערכת תחרות ארצית בקלוב התעופה הישראלי להטסת טיסנים, ולזכרו של בני ועל שמו נערך טקס חלוקת הגביע לאלוף הארץ. את הגביע מעניקים מדי שנה יעל, אשתו של בני, וילדיו טל, שרון וורד, בנוכחות ראש עיריית נהריה.
העתקת קישור: