שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בנימין, בן כתון ודוד, נולד ביום ל' בסיון תש"י (15.6.1950) בעירק. כשהיה בן שלושה חודשים עלתה המשפחה לארץ והשתקעה באשקלון. בני היה בן הזקונים של המשפחה. היה לו כישרון מיוחד להתחבב בקלות על בני אדם, ובשל כך היה לו חוג רחב של חברים. הוא לא הושפע מתשומת הלב הרבה שהוקדשה לו. להיפך, כשהיה צריך להושיט יד לעזרה, היה בני הראשון שעשה זאת. בבית-הספר היסודי באשקלון הצטיין בלימודיו, וגם עסק בפעילות חברתית בתנועת "הנוער העובד". הוא אהב את המסגרת החברתית בתנועה, וכאשר נרשם לבית-הספר התיכון-חקלאי "מקוה-ישראל", הצטער צער רב על שהוא נאלץ לעוזבה. גם בבית-הספר התיכון הצטיין בפעילות החברתית. הוא הקדיש את רוב זמנו הפנוי לארגון פעולות חברה, ודלתו הייתה פתוחה תמיד בפני חבריו הרבים.
בנימין גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 והוצב לחיל ההנדסה. במסגרת שירותו עבר קורסים רבים: קורס מש"קי פלסים, קורס מש"קי חה"ן, קורס מ"כים חי"ר, קורס צניחה, קורס קצינים, קורס קציני חה"ן וקורס קציני אב"כ. סיפרו עליו חבריו מתקופת שירותו הסדיר ומתקופת שירותו בצבא הקבע: "בני היה דוגמה של מפקד נאמן ומסור. אל פקודיו התייחס בחברות, פקודותיו נתן בקול רך, אך תובעני, וכולם נשמעו לו. בני ביצע בנאמנות כל משימה שהוטלה עליו, ולעתים קרובות עשה מעבר לנדרש בתוקף תפקידו. לחניכיו דאג כמו לבניו. כאשר היו עובדים בשדה המוקשים, נהג להוריד את דרגותיו ולהצטרף אליהם. הם היו פונים אליו בבעיות אישיות, והוא היה מאזין ומנסה לעזור". סיפרו חניכיו: "כשירדנו מג'בל עתקה התחלנו לעבוד בשדה מוקשים. בני היה הראשון שנכנס לשטח. הייתה בו מידה רבה של אומץ לב, והוא ידע שכל מה שהוא עושה - למען עם ישראל הוא עושה. כשבני הלך מאתנו, פרצו כולם בבכי". עוד סיפרו: "יצאנו פעם לגדור מקבץ ומצאנו בתוך שדה המוקשים פצוע מצרי שוכב. בני ניגש אליו וקרא לו בערבית לצאת מן השדה. לאחר שיצא, דאג שיינתנו לו מזון וטיפול רפואי". סיפר אחד מחבריו: "אהבתי מאוד לצאת עם בני לסיורים, לפעולות, למבצעים ולמרדפים. היינו מדברים באופן גלוי וחופשי, וכל הזמן היה מחייך. היה ממש תענוג לעבוד אתו". במלחמת יום-הכיפורים שירת בחזית הדרום, והשתתף בקרבות הקשים ביותר, ובמזל לא נפגע. על עמידתו במלחמה סיפרו חבריו ליחידה: "תחת הפגזות כבדות התנהג בני כקצין אמיתי. הוא עמד זקוף וחילק פקודות. הוא היה הראשון שהכניס את הרעיון של הפיקוד החברי. כל פקודה הייתה אצלו בקשה, ותמיד מיהרנו לבצע בשמחה את פקודותיו. בראש סולם העדיפויות שלו עמד ביצוע המשימות. בהר הפחד "עתקא", עזר לנו לחייך ולשיר. הוא היה נדיב מאוד, חילק מפיתו לכל חייל, וכשחייל היה קורא לו, עזב את ארוחתו מאחוריו ויצא לקראתו. בזמן הקרבות התנהג כאב לחייליו. הוא סיכן את עצמו בשל כל עניין פעוט, רק כדי שיהיה טוב לחייליו. כל חיילי היחידה עוד זוכרים את הלילה ההוא, כאשר פשטו עלינו חיילים מצרים, ורק בזכות קור רוחו ואומץ לבו, הצליח בני להשתלט על המצב. כשחייל סירב למלא פקודה, ישב בני אתו והסביר לו מדוע צריך שיציית. כאשר חיילים נתפשו ליאוש במהלך המלחמה, היה זה בני שהרגיע אותם והרים את המורל. בני היה המפקד היקר ביותר שהיה לנו מעולם". ביום י"ח בכסלו תשל"ד (13.12.1973) נכנס בני לשדה מוקשים והחל לעבוד. בהתקפה פתאומית של המצרים על אנשי היחידה, נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשקלון. השאיר אחריו אם, חמשה אחים ושבע אחיות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "בנימין הוגדר כקצין מסור, יעיל, בעל יזמה, מוכשר ואהוד".
משפחתו תרמה לזכרו ספר תורה לבית-כנסת באשקלון.
העתקת קישור: