שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בן ליפא ושושנה. נולד ביום כ"א באדר ב' תרצ"ב (29.3.1932) בבאר-טוביה. שם התחיל את לימודיו והשלימם, ושם בנה משק לו ולמשפחתו. משה היה ילד בישן ומסוגר, "אבל היה ערני מאוד לנעשה בטבע", מספרת אחותו הבכירה, דבורק'ה. "ילדים, חתולים, שפנים ויונים העסיקו אותו יותר מחברים והוא הרבה לבלות בחברתם, לטפל בהם ולהאכילם".
משה עבד במשק הוריו מגיל צעיר, ו"לעבודה בגינת בית-הספר ולשיעורי החקלאות התמסר ברצינות עצומה", נזכרת טליה, בת המושב. כאשר פרצה מלחמת-השחרור וה'גדולים' גויסו, נרתמו הילדים ה'בוגרים' (בני 13-14) לעבודות המשק. בכל שנוגע ל'עבודה' משה עמד בראש, ובכל שנוגע לענייני החברה נשאר תמיד מופנם, שקט ולא מעורה. אמנם, הוא נטל חלק בפעילות בתנועת הנוער העובד, כחניך וכמדריך, ובזמן מלחמת-השחרור שימש, יחד עם שאר הילדים, בתפקידי קשר והגנה - אבל תמיד היה מרוחק-קצת ושמר לעצמו על עולמו-שלו, הפנימי, הביתי, הלא-מעורב. "אני זוכרת את משה כבחור מוצק חזק וגדול", ממשיכה טליה לספר. "אף אחד לא העז להסתכסך אתו, למרות שהיה ידוע שלא ינצל את כוחו הפיסי לרעה. ואמנם, משה היה נער עדין-נפש. היה בו מן נימוס טבעי, פנימי, וכל-דבר - טוב או רע - היה מקבל ברוח טובה. תכונתו היפה ביותר היתה אהבת-האדם שבו. הוא התבלט מאוד בצניעותו ובענוותו, וכשעזר לזולת עשה זאת בשקט ובהרבה רצון".
משה גויס לצה"ל באפריל 1950 ונשלח לקורס-ה'טנקיסטים' הראשון שקיים צה"ל. במסגרת שירותו בחיל-השריון שימש תותחן וקשר בטנק 'שרמן'. מפקדיו העריכו אותו כ"איש-צוות טוב ומסור" וציינו במיוחד את האהבה הרבה שרחש אל חבריו-לנשק, את הגאוה החילית ואת תחושת השייכות העמוקה לחיל שאפיינו אותו. מספר רב-סמל שלמה ספורטה: "משה היה חייל לדוגמה, בעל משמעת פנימית עמוקה, ותמיד אהב לעזור לאנשי צוותי-הטנקים מעל ומעבר לנדרש. בזכות תכונות אלה היה אהוב על חבריו. משה התבלט בעצם היותו חיל מעולה, ובפעילויות הספורטיביות בלט כבעל כוח פיסי רב".
בשנים 1953-1954 גייס משרד-העבודה את חיילי-המילואים לעבודה במושבים החדשים. מלאכתו זו, כמדריך חקלאי, עשה משה בנאמנות ובמסירות.
כעבור כמה שנים התחיל משה לסבול מכאבים בחוליות הגב ולא יכול היה עוד לנהוג בטנק. "עובדה זו הכאיבה לו ביותר", אומרת טוני, בת המושב, "חרה לו מאוד שלא יכול היה להיות הגיבור והחזק, כפי שהיה בימי-ילדותו".
בשנת 1959 נשא משה לאישה את עדינה, בת המושב. זאת עדינה "שאותה היה מרכיב על אופניו בגאוה עצומה". אז, בימי נערותם, עדינה היתה צעירונית, ומשה היה כבר 'חקלאי מוסמך'. ולאחר שנות-חברות ארוכות נישאו השניים, ונולדו להם שלושה: ערן - הבן, ושתי הבנות - הילה ורעות.
משה המשיך לעבוד במשק הוריו, פיתח את המשק, הרחיב אותו ופינה בו מקום גם למשפחתו הצעירה. "משה היה חרוץ מאוד", נזכר שמשון. "אני זוכר כיצד הסביר לי כמה שהוא נהנה מעבודתו, והוסיף: אבל איני אוהב לעבוד לבד. לכן, בחרתי בעבודה דרכה אני פוגש הרבה אנשים, כי אני אוהב בני-אדם". ואמנם, ביתם של משה ועדינה היה חם ופתוח, ומסביבם נוצר חוג של חברים. החברים גם אהבו לבוא לבית הזה, שהקרין חום ויחסי- משפחה יפים.
גם ילדיו של משה זוכרים את אבא כ"איש שעבד ללא לאות". "אבא הפליא אותי כל פעם מחדש", אומר ערן, "באהבתו את העבודה במשק, שבה השקיע את כל כוחו, כושרו וכישרונו". ואומרת הילה: "דמותו של אבא מקפלת בתוכה את דמותה של באר-טוביה. אבא שלי היה איש-אדמה טיפוסי". וגם רעות-תותי הקטנה זוכרת איך "היה לי על הטרקטור מקום מיוחד לצדו של אבא. אני ישבתי על ברכיו, והוא החזיקני חזק חזק". ובכל-זאת, כשסיים את יום-עבודתו, התפנה משה לילדיו. היה מספר סיפורים לתותי, ועוזר בהכנת השיעורים לגדולים.
על-אף פציעתו, משה לא שכח מעולם את אהבתו הגדולה לחיל-השריון. תמיד שמר על קשר חם עם חיילי היחידה שהשתייך אליה ומפעם-לפעם היה מארח אותם ל'חינגנות' במושב. לא זאת בלבד, אלא שמשפחת ויין גם אימצה לה חיילים חסרי-בית ששירתו בסביבה. כמה מהחיילים האלה הפכו ממש בני-בית, וכשסיימו את שירותם הצבאי דאג משה "שיתחתנו כבר". הוא היה לוחץ על העניין הזה עד שקיבל הזמנה לנישואים. משה, שואף השלמות בטבעו, קבל לא פעם על עוולות ותקלות ועיוותי-דין שנעשו במושב הקטן. אשר לו עצמו - כל שעשה השתדל לעשות בדרך המושלמת ביותר.
ביום ג' באדר ב' תשל"ח (12.3.1978) שירת משה כאיש-מילואים במפקדת מחוז-לכיש. בשעות הבוקר המוקדמות יצא לכיוון באר-טוביה, לרגל חופשה קצרה. הרכב שנהג בו התהפך, ומשה נהרג בתאונה. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבבאר-טוביה. בן 46 היה בנופלו. השאיר אחריו אישה, בן, שתי בנות, הורים ושתי אחיות.
במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "חבריו לנשק של משה סיפרו עליו שהיה אדם מסור ואחראי אשר אהב לעזור לכל-נזקק, ולמעשה שימש להם דוגמה ומופת. אבדנו אדם יקר ומסור, אוהב עמו ומדינתו".
המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו, ערוכה בידי בתו, הילה.
העתקת קישור: