שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בן אדם ולאה. נולד ביום א' באדר ב' תש"ח (12.3.1948) בטורינו שבאיטליה. הוריו, מניצולי השואה, הגיעו לאיטליה בדרך-לא-דרך מתוך מטרה לעלות לארץ, אך מסיבות שלא היו תלויות בהם לא יכלו לממש את שאיפתם והיגרו לארגנטינה. משה הגיע עם הוריו לארגנטינה כאשר היה בן ששה שבועות בלבד. הוריו, שהיו יהודים לאומיים, דאגו לחינוכו של משה ברוח היהדות והלאומיות בתנועת "השומר הצעיר", שאליה השתייך. בלבו גמלה ההחלטה לעלות לארץ ואחותו, אף היא חברה ב"שומר הצעיר", והוא, שיכנעו את ההורים, שהגיעו למצב כלכלי מניח את הדעת, לעזוב את ארגנטינה. בשנת 1959 עלתה המשפחה וילדיה לארץ ומשה היה אז בן י"א. לראשונה באו ההורים לקיבוץ גנוסר אך לא הסתגלו לחייו של הקיבוץ ואז עברו לרמלה. ראש-המשפחה שאף כל חייו להיות עצמאי וכשבאה לפניו ההצעה לעבור למושב הוא קיבל אותה ברצון והמשפחה השתקעה במושב בית אלעזרי שליד רחובות. במושב נעשה משה אחד מחברת-הילדים. הוא למד בבית-הספר היסודי שם, סיים את לימודיו בו, והמשיך ללמוד בבית-הספר החקלאי בבן-שמן. הוא הצטיין בעבודה במשק הוריו, היה פעיל בסניף המקומי של חטיבת בני-המושבים ושמו נודע בין חובבי הספורט כספורטאי מעולה ככדורגלן. בהגיעו לכיתה י"א בבן-שמן הוא עזב את בית-הספר כדי ללמוד מקצוע בבית-הספר המקצועי "עמל" שברחובות. הוא סיים את לימודיו שם בחשמלאות ועבד כדי להיות לעזר להוריו שמצבם הכלכלי לא היה שפיר. תקופה מסויימת עבד גם בסדום ואת החלק-הארי של משכורתו מסר להוריו. לאחרונה עברה המשפחה לגור בלוד. בנובמבר 1965 גויס לצה"ל לפני שמלאו לו י"ח שנה. לאשרו לא היה גבול כשקיבל תשובה חיובית על בקשתו להתקבל לשורות צה"ל. במסיבת-גיוס בין ידידיו אמר: "כאשר קיבלתי את צו-הגיוס הרגשתי כאילו אני מתנשק עם כל העולם". באותו מעמד הבטיח משה להתנדב לצנחנים ולגביו היה זה כדבר המובן מאליו. אחרי הטירונות עבר קורס מ"כ ובהגיעו לשאיפתו להתחיל את קורס הקצינים - דבר שאליו שאף להגיע - פרצה מלחמת ששת הימים. הצוער נמנה עם הכוח אשר כבש את מוצבי רפיח וחן-יוניס. את כוחות-השריון שכבשו את חן-יוניס החליפה פלוגה של בית-הספר לקצינים ותפקידה היה לבער את קיני ההתנגדות האחרונים שבעיירה. במקום שרר שקט שלאחר סערה. אך פתאום הופרה הדממה ורימוני-יד נזרקו מכיוון לא ידוע אל חיילי הפלוגה. מפקד-הפלוגה החליט לשלוח שלושה מתנדבים לאתר את הבית שמתוכו נזרקו הרימונים. המתנדבים גילו את המחבוא, כבשו את הבית, אך באותו קרב נפצע קשה. הוא החלים מפצעו ולמרות הוראות הרופאים שעליו עוד לנוח זמן-מה חזר לבית-הספר לקצינים, סיים את הקורס ובסיומו קיבל דרגת סגן-משנה - ולגדוד הצנחנים חזר כקצין. הוא עבר גם קורס קומנדו ונתמנה לתפקיד סמ"פ. פעם, בסיור שגרתי ליד גשר דמייה, נתקל עם אנשיו בחוליית מחבלים. במקום התחולל קרב עז ומשה נפצע שנית והובא לבית-החולים. כשהחלים פסקו הרופאים כי עליו לוותר על תפקיד קרבי. אבל, כדרכו, לא נכנע משה. הוא עבר מוועדה רפואית אחת לחברתה עד שהצליח לבטל את גזירת הרופאים. שבועיים לפני מותו הועלה לדרגת סגן ואז החליט להישאר בצבא-הקבע. משה ידע כי מפקד נוקשה וקשוח לעולם לא יעצב מחלקה טובה ובכל זאת נהג לפעמים ביד קשה משום שידע שכל דרישותיו ותביעותיו דרושות לחישולו של חייל. אך לעומת זאת ידע כל אחד מפקודיו כי אם יהיו לו קשיים ובעיות תמיד ימצא אוזן קשבת אצל משה ויוכל לפנות אליו בכל עת. פעם כשצריך היה אחד החיילים לנסוע הביתה לתרום דם לאמו החולה קרא אליו משה ואמר: "דע לך, שאם יהיה צורך במנות נוספות של דם אל תתבייש לבקש. אני והמחלקה ניתן לך". מקרה זה בא ללמדנו מי היה האדם המפקד הזה - ורבים היו המקרים כמותו. חופשתו האחרונה (והקצרה) היתה בבית ולמחרתו היה צריך לחזור ליחידתו; אך בדרך שובו, תוך כדי נסיעה, סיים משה את חייו - ולא בקרב; זה היה ביום כ' בתשרי תשכ"ט (12.10.1968). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. אחרי נפלו הופיעה חוברת לזכר בשם "משה קיפר".
העתקת קישור: