שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
שלמה צבי, בנם של שרה ושמואל רוזנצווייג , נולד בתל אביב ביום י"ט בכסלו תרצ"ט (12.12.1938). אח של יגאל.
הוא גדל והתחנך בתל אביב - בבית הספר היסודי "המרכז" ובתיכון מקצועי. לאורך שנותיו בתיכון היה חניך פעיל בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת" ובמסגרתה יצא למחנות עבודה בקיבוצים.
כהמשך ישיר לכך, לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא ושם שירת שירות קרבי בנח"ל המוצנח כחלק מגרעין "רגבים" שהתיישב בקיבוץ נחל עוז בשנת 1957. חבריו ומפקדיו העידו שהיה סייר מוכשר באופן יוצא דופן, וככזה, נשלח לקורס סיירים. גם בשנים שלאחר מכן אהב לטייל בארץ והכיר אותה לאורכה ולרוחבה.
כשהגרעין שלו התאזרח וקבע את מקומו בנחל עוז שלמה הפך לחבר הקיבוץ. על ימי העבודה הראשונים שלו שם הוא כתב במיזם "הקשר הרב-דורי" של המשרד לשוויון חברתי שפורסם ב-22 ביוני 2023: "היינו בגרעין הנח"ל, בחלקו האחרון של המסלול הצבאי לאחר האימון המתקדם בגדוד הנח"ל המוצנח, לקראת שחרור, ומחוזרים על ידי שני קיבוצים כאשר האחד מהם הוא נחל עוז. בחרנו בנחל עוז בגלל ההילה ההרואית שהייתה סביבו אז והקִרבה לגבול וגם משום שהייתה קריאה של המוסדות המיישבים לרדת לנגב, שהובלה על ידי בן גוריון.
"היינו חבר'ה צעירים, חניכי תנועת הנוער, אשר רצו להתקבל כחברי משק, לכן התייחסנו לעבודה מאוד ברצינות. אלה היו ימים אחרים, העשור הראשון להקמת המדינה, וכן היו מתחים ביטחוניים בגבול. הגדר לא הייתה גדר, אלא תלם היה זה שייצג את הגבול בין השטחים החקלאיים של הקיבוץ ובין עזה. מדי קיץ היה עלינו לחרוש אותו ולחדש את סימון הגבול. הקיבוץ היה צעיר וגם אנשיו וכך גם ענפי החקלאות. כצעירים שאפתניים בקיבוץ, לכולנו היו יעדים להשיג. אני הייתי צעיר רומנטי בעל חלומות והצהרתי בפני כולם שאני רוצה לעבוד בפלחה, לעלות על הטרקטור ולעבד את האדמה.
"לאחר ארוחת הערב הראשונה בצריף חדר האוכל, הלכנו כולנו לסידור העבודה לראות היכן שובצנו ביום העבודה למחרת... אני הייתי מצוות לרפת, ישר שאלתי 'למה לרפת ולא לפלחה כמו שביקשתי?' אמרו לי להתאזר בסבלנות... ברפת, חיכה לי פיקה שכבר היה רפתן מנוסה, ואמר לי: 'שליימה, זרוק לי מלבנים מלמעלה!' ואני, צעיר שזה עתה עבר לקיבוץ, ביום העבודה הראשון שלו, רוצה להותיר רושם. חלצתי נעליי, פשטתי חולצתי, ניגבתי זיעתי והחלתי זורק לו מלבני קש לגובה. היה קשה והקצב הואט אבל לא הפסקנו! וכך בנינו במהלך שעות מגדל המורכב ממלבני קש... לאחר יום עבודה מפרך ומספק שנגמר בארבע בערך, בו חשתי סיפוק רב על עבודתי הקשה, הלכנו יחד, החברים, להכין קפה ומיד לאחר מכן להתקלח במקלחת המשותפת. שם חלקנו חוויות וסיפורים משטח הקיבוץ...
"לאחר זמן מה... פיקה אמר לי: 'שליימה, אתה כבר יכול לבנות לבדך מלבן קש, גש ותבקש בסידור שיצוותו לך אנשים'... כך יצא שבאמת לבדי הייתי אמון על צוות שלם ובנייה של שני מלבנים, שזו הייתה עבודה לא פשוטה ועל כך אני גאה מאוד.
"הגיע החורף ואיתו הגיעה הצעה – שאם ארצה אוכל לעבור הכשרה על טרקטור מסוג 'די-פור', ואכן נעניתי בחיוב וכך התחיל לו סיפור חדש. הלכתי לסככת הטרקטורים, שם חיכה לי טרקטוריסט ותיק שהעלה אותי יחד עם ותיק נוסף על ה'די-פור' וזו הייתה תחילת דרכי כפלאח בקיבוץ".
בקיבוץ הכיר שלמה את חנה, שנולדה וגדלה בקבוצת כנרת, והגיעה לנחל עוז לשנת שירות שלישית (שהייתה נהוגה בקיבוצים, כהמשך של השירות הצבאי). השניים נפגשו ואהבתם פרחה. בשנת 1965 הם נישאו, ובמהלך השנים נולדו ילדיהם ענת, אביטל ואביב. שלמה התמסר לבית ולמשפחה והיה בעל ואב דואג, מסור ומשקיע.
במשך השנים עבד בנחל עוז במטעים, במפעל ובמסגריית הקיבוץ. בשנות השמונים של המאה העשרים שימש כמנהל האדמיניסטרטיבי של "בימת הקיבוץ" (תיאטרון הקיבוץ) – תפקיד שהלם אותו בתור מי שהיה גם שחקן מוכשר וזמר חובב שהופיע בקיבוץ ובהפקות תיאטרון אזוריות.
בשנות התשעים, עם תהליכי ההפרטה בקיבוץ, השלים תואר הנדסאי מכונות במכללה הטכנולוגית "רופין" בעמק חפר, וגם סיים בהצלחה קורס קבלני בניין ושימש כמפקח בנייה וכקצין בטיחות בחברת "בוני התיכון" עד לפרישתו לפנסיה.
כשבגרו ילדיו ונולדו ילדיהם הוא היה לנכדיו סבא אוהב ואהוב. שלמה היה איש ספר והגות, ולאורך השנים הקפיד ללמוד במסגרות שונות לימודי העשרה – בשנותיו האחרונות למד פילוסופיה ומדעי הרוח כסטודנט חופשי ב"מכללת ספיר". בנוסף, היה אומן מוכשר ואהב לצייר ולפסל בחמר.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לקיבוץ נחל עוז הגיעו עשרות מחבלים, פרצו לבתים, טבחו בתושבים, רצחו משפחות שלמות וחטפו תושבים לרצועת עזה.
באותה שבת הבנות של שלמה וחנה שהו איתם בקיבוץ בדירה צמודה. איתן היה הנכד ירדן, שבהשראתו של סבא שלמה עלה לארץ מאנגליה כשנה לפני כן בגרעין "צבר" של הסוכנות היהודית, ומאז שירת בצה"ל כחייל בודד.
כשהתחילה המתקפה נכנסו כולם לממ"ד. שלמה לא הספיק להיכנס לממ"ד עם רעייתו, ובסביבות השעה 10:30 מחבלים ירו בו למוות מבעד לחלון המטבח, בעודו יושב על הכורסה בסלון.
שלמה צבי רון נרצח על ידי מחבלים בביתו בקיבוץ נחל עוז בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בן שמונים וארבע בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכנרת. הותיר אחריו אישה, בן ושתי בנות, נכדים ואח.
על מצבתו כתבו אוהביו: "איש טוב לב, מסור למשפחתו, אוהב אדם ושוחר דעת".
"גבורתו לא הייתה בהקרבה ובמותו אלא בחייו", כתבה הבת אביטל, "בכך שלקח חלק בהגנה על הגבול וביישוב הנגב, בתרומתו לחברה הישראלית כלוחם, כחבר קיבוץ, כאיש עבודה ומשפחה מוסרי ונאמן שעד הרגע האחרון האמין במדינה ובצבא". הוסיפה הבת ענת: "הבית והמשפחה היו הדבר הכי חשוב עבורו והיה מסור ונאמן להם עד לרגע האחרון בחייו".
סיפורו של שלמה, איש אדמה ואדם נעים הליכות שביקש להגן על משפחתו האהובה, הפעים רבים. גם הצגה נכתבה עליו, "שבת בבוקר", ל"תיאטרונטו" – פסטיבל הצגות היחיד בפסח 2024, והיא מספרת על עוז רוחו של שלמה בשעותיו האחרונות (כתיבה: מיכל אהרוני, משחק: שלמה בראבא, בימוי: שמר גאון).
העתקת קישור: