שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בן דויד וחנה. נולד בחג הביכורים בשנת תרצ"ד (1934) בחיפה. שמואל גדל בקרית-חיים, הרחק משאון-העיר ונשם אל קרבו מאווירת ביתו. בהיותו למעלה מגיל ארבע כבר ידע לקרוא באופן חפשי ובראשיתה של כיתה א' בבית-הספר היסודי הועבר לכיתה ב' - והוא אז בן שש. בן י"ד היה כשהשתתף בתחרות ונבחר לאלוף השחמט של בית-הספר באיזור-המפרץ וכשהיה בן ט"ו ומחצה השתתף בתחרות האליפות הארצית של הנוער בתל-אביב. את החוג לשחמט בבית-התרבות על-שם נגלר בקרית-חיים אירגן שמואל. הוא היה מדריך ב"התנועה המאוחדת" בגיל ט"ו בנהריה ושיקע את כל מעיניו בשיפור הגשת החומר לחניכיו. אחראי היה לכל התפקידים שהוטלו עליו, לדיוק ביצועם בשכלו ותבונתו. ישר-דרך היה ואהב לעזור לזולתו. על כל תכונותיו אלה, שהוקירוהו על כל חבריו, יש להוסיף את חוש-ההומור הדק אשר בו ניחן. בלימודיו היסודיים ולאחר-מכן בבית-הספר התיכון היה עולה מכיתה לכיתה בציונים טובים. שמואל גויס לצה"ל בספטמבר 1951 יחד עם קבוצת ההכשרה שלו לנח"ל. אחרי תקופת הטירונות עבר עם קבוצתו לרמת-יוחנן לשם הכשרה חקלאית במסגרת הנח"ל. הקבוצה נועדה להשלמת קבוצת חמדיה. אך שמואל לא הסכים לבוא אל המוכן והחליט לצאת למקום חדש - והצטרף לגרעין של צופים מתל-אביב וירושלים שעלו להיאחזות גונן בגליל העליון לשם ייסוד משק קיבוצי תוסס. במקום הזה שבעמק החולה נדרשו מאמצים רבים ועבודה קשה - ושמואל התמסר למקום בכל נפשו ומאודו. על-ידי כך נתקשרו גם הוריו למקום ולנוער שבו. שמואל התמסר לענף הדיג בביצות-החולה ובשנותיה הראשונות של היאחזות גונן תרם הרבה לביסוס המשק. הוא היה אחראי לענף ובתפקיד זה עשה רבות להצלחתו, היה יוצא לדיג בלילות ובשעות-היום היה עוסק בדברים כגון: סידור עבודה, תיקון רשתות לסירות ומשא-ומתן עם הלקוחות. נוסף לאחריות לענף נשא בעול התפקידים הבטחוניים של משק-ספר הנמצא כמאתיים מטר מהגבול ולא אחת היו שם התנקשויות עם הסורים. כעבור חמש שנים של שהותו בגונן החליט שמואל, אחרי הרהורי-התלבטויות, להמשיך בלימודיו - ונרשם בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון העברי בחיפה, אך את קשרי-הידידות עם חברי קיבוצו לא ניתק. כעבור ארבע שנים סיים את לימודיו בטכניון. בתקופת לימודיו הקים את ביתו בישראל ועל הבת, שנולדה כעבור שנתיים, היתה גאוותו. אחרי כמה חודשי עבודה בבתי-הזיקוק התחיל עובד במשרד-הבטחון - ברשות אמצעי- לחימה; הוא התחיל אז בנושא מחקר, שהתמסר לו בכל לבו, כי בעבודתו זו ראה אתגר. ואכן, שקדנותו ומרצו זכו להערכה מצד הממונים עליו. כמה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים נקרא שמואל לדגל, אך כעבור ימים מספר שוחרר, מכיון שעבודה בטחונית חשובה המתינה לו וזו דרשה ממנו שעות-עבודה ללא הפסק. כאשר נפרד מחבריו-לנשק, אמר להם: "אף על פי ששוחררתי, אשוב אליכם עם היריה הראשונה". הוא נחשב לרוח החיה ביחידה והיה אהוב על חבריו. אך בפרוץ הקרבות והעבודה החיונית נגמרה ושמואל לא מצא מנוח והחליט לשוב לבסיס. אביו טען שהרי הוא מרותק למקום-עבודתו; אם ייקרא ילך! אך הוא טען לעומתו כי כצעיר שכוחו עמו, מקומו בחזית ולא בעורף. הוא גם התוכח עם הממונים עליו במקום-עבודתו - וסוף סוף השיג את מבוקשו ומאמו נפרד במלים: "אל דאגה!" כשבטחון בקולו. אבל הוא היה מחוסר-סבלנות ולא חיכה לתחבורה צבאית; במכוניתו הפרטית יצא למקום-גדודו - לגליל העליון. הוא נלחם בגבורה בקו-האש הראשון בגיזרת דרדרה ותל-הלאל ונמצא בין ראשוני המעפילים אל הרי-הגולן. ביום החמישי לקרבות-המלחמה, הוא א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967), בקרב שנערך בדרדרה, נפל. הניח אשה ובת. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בעפולה והועבר לאחר-מכן למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הוריו וחבריו-לעבודה הוציאו לאור ספר לזכרו הנושא את שמו. בספר "האילנות שנגדעו", בספר זכרון לנופלים מבני קרית-חיים, הובאו עמודים מספר עליו ומשלו. בספר "התייצבות מעבר לחובה" שהוצא לזכרו הונצח שמו. כן הועלה זכרו בחוברת "נחשוני הגולן - יד לנופלים ההולכים ראשונה במערכה" - שהוצאה על-ידי גדודו. כן הונצח שמו בחוברת הטכניון, רבעון של המכון הטכנולוגי לישראל. מעזבונו הובא ב"גוילי אש", כרך ד', הוא ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכת-ישראל.
העתקת קישור: