שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
אברהם, נולד ביום י"ג בטבת תשי"א (22.12.1950) בטבריה לטובה מבית פיקר ולזלמן אבן פז (גולדשטיין לשעבר). קיבל את כינוי החיבה אברמיק. בהיות אברהם בן 6 עברה משפחתו לגור בשכונת בית אליעזר בחדרה שם עלה לכיתה א׳ בבית-ספר יסודי על-שם קפלן, את לימודי התיכון עשה בבית הספר ״עמל״, במקביל עבד בעבודות לנוער ועזר בפרנסת המשפחה. היה פעיל ומדריך בתנועת "הנוער העובד" לאחר מלחמת ששת הימים שהשפיעה עליו עמוקות, פעל במסגרת התנועה לעידוד גרעינים שיעלו להתיישב ברמת הגולן. בבית הוריו ספג את אווירת ההתנדבות והנכונות לעזור לזולת. אברמיק לא עשה דבר שלא עלה בקנה אחד עם האמת הפנימית שלו. הוא שנא צביעות והעמדת פנים בחייו הפרטיים ובחיי החברה.
בפברואר 1969 גויס לצה״ל והתנדב לשרת בסיירת שקד בפיקודם של בנימין פואד בן אליעזר ואמציה פצי חן. הוא ניחן בכושר התמצאות בשטח בדומה לגששים הבדואים ביחידה ובתושייה רבה שניכרו בסיורים שהשתתף בהם כחייל וכמפקד, אבן פז היה דובר ערבית רהוטה והיה בקיא באסלם ובאופן טבעי בהמשך לשירותו בסיירת שקד הצטרף יחד עם חיילים נוספים לסיירת גמלים שפעלה באזור סיני ובהמשך בפיקוד מרחב שלמה שבסיסו היה בצמוד למנזר סנטה קטרינה, בתפקידו שם לימד חיילים צעירים את נסתרות המדבר וטיפח את הקשר עם האוכלוסייה הבדואית, שהערבית השגורה בפיו יחד עם יכולותיו המדבריות ומראהו הג׳ינג׳י עם השפם המרשים, התלו בהם לחשוב שהוא צ׳רקסי, הערכתם אליו רק התעצמה כאשר גילו כי הוא יהודי בן לניצולי שואה. הקשר עימם נמשך שנים רבות גם אחר כך עד לפינוי סיני עם הסכם השלום. דרישותיו מעצמו היו גדולות, וההחלטה לצאת לקורס קצינים והצטיינותו בו היה טבעית. במהלך שירותו בסיני פגש את גילה לוי תלמידת י״ב מתל אביב עת הייתה בטיול שנתי עם בית הספר שלנו בבסיס הצבאי, לאות תודה על דאגתו לתלמידים שלחה לו חבילת שי ומשם הקשר המשיך לסיפור אהבה, אותו ניהלו במברקים צבאיים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים שלאחריה נישאו. במהלך שירותו הוא נפצע ואושפז בבי״ח קפלן, במהלך שיקומו בבית לוינשטיין עבד קשה על מנת שלא ירד לו הפרופיל הצבאי וכבר תיכנן את תפקידו הבא, אבן פז פנה לחינוך והדרכה, במסגרת פיקוד הנח״ל ופיקד על הקמתן של היאחזויות נח״ל מגרעינים שקלטו אליהם חיילים מפרויקט ׳נערי רפול׳, הוא ראה בכך שליחות לתת להם הזדמנות נוספת לחיים והם היו בני בית אצלו ואצל גילה בחדרה. רבות מן ההיאחזויות שהקים ופיקד הפכו ליישובי קבע משגשגים, במיוחד העיר חריש. בשל מסירותו, היה אבן פז לאיש אמונם של חבריו ופקודיו. מסירותו לעבודה לא ידעה גבול. "העבודה ואבן פז הלכו יד ביד״, כך נאמר עליו מכל מי שהכירו. הממונים עליו למדו להעריך את חריצותו, והוא נקרא לבצע עבודות קשות שנדרשה בהן מסירות והתמדה. לאחר שביצע את המוטל עליו, עזר לאחרים להשלים את עבודותיהם. "בכל מקום שהייתה דרושה בו עזרה שם אבן פז נמצא". הוא היה אהוד על ככולם ושותף בכל האירועים החברתיים. עם שוך הקרבות במלחמת שלום הגליל וההחלטה להקים את המפח״ש, הוא נקרא ע״י הרמטכ״ל רפאל (רפול) איתן, להוביל את המשימה ושימש כראש מדורת המבצעיים הראשון של המפח״ש, תוך כדי הוטלה עליו משימה נוספת בעזרה בהקמת צד״ל ואמון הלוחמים בהתאם לדרכי הפעולה של צה״ל, בתפקידו זה כל כישוריו כסייר, מפקד ומחנך דובר ערבית הגיעו למיצוי מקסימלי והוא זכה להערכה והכרה רבה ע״י צמרת צה״ל כולו בכל ישיבת מטה שבועית, שהמליצה על העלאתו בדרגה.
במהלך השנים ומאז שנשא את גילה לאישה, הם הקימו בית ומשפחה בחדרה בסמוך לבית הוריו. נולדו להם ארבע בנות, נטע, לילך, נעמה וזיוה שהסבו לו גאווה רבה בהיותן פעלתניות, סקרניות ונבונות. במעט השנים והזמן שחלק בין חייליו למשפחתו הוא העניק להן ילדות מאושרת ומלאת חוויות ייחודיות כיאה למשפחה שמבלה רבות בבסיסי צה״ל וביתה פתוח לחיילים.
ביום כ"ח באלול תשמ"ד (25.9.1984) נפל אברמיק.
הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבחדרה בערב ראש השנה ובשל כך המשפחה לא ישבה שבעה. הוא השאיר אחריו אשה וארבע בנות, אם ואח.
העתקת קישור: