שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בן סלים וכתון. נולד בסוכות תש"ט (אוקטובר 1947) בדיאנה שבעירק והיה השמיני בן עשרת אחיו. בשנת 1950 הגיעה משפחתו הענפה לארץ; את שמו (דני) בחר לו בארץ ואילו שמו מלידה (סבח) - שתרגומו הוא "שחר" היה מעין ביטוי תמציתי לדמותו. המצב הכלכלי של המשפחה באותן שנות החמישים לא היה קל והאח הבכור, שהגיע לעין-חרוד, הביא אחריו את ארבעת אחיו. דני הצטרף אליהם בגיל 11 ונכנס לכיתה ה' של בית הספר היסודי שם ולמסגרת הפנימייה. עד מהרה נקלט בחיי הכיתה והמשק ולא ידע כל משברים ותסביכים. הוא היה נוהג בשקט ובצנעה, שכן שתקן היה וסגור בתוך עצמו. אך כל מי שזכה להיות קרוב אליו חש בחום אשר קרן על סביבותיו. הוא היה משען לחלשים בחברתו ופטרון לכל ילדי החוץ ולכן היה אהוב על הכל. גם לימודים תיכוניים למד בבית-הספר שבעין-חרוד והיה עמוד התווך בכיתתו, כי תמיד אפשר היה לסמוך עליו ולהיוועץ בו. דני היה חבר בוועדת החברה ובוועדת הספורט והיה אחד מטובי נבחרת הכדורגל במשק; כן היה פעיל בארגונם של חוגי האתלטיקה ושל מבצעים ספורטיביים אחרים. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד". אהב ילדים בכל לבו ואלה השיבו לו אהבה. קשור היה אליהם ובעיקר לילדי משפחתו הגדולה, ותמיד היה בא כשכיסיו מלאים "ממתקים לשבת" ועל פניו נסוכה בת-צחוק. לגביהם סימל יום השישי בשבוע את בואו של דני. דני לא אהב מריבות וסכסוכים ובשעת קטטה היה עומד מן הצד ולא מתערב אלא ברגע המתאים. בקולו השקט ובדבריו השקולים היה מפשר, מרגיע ומשכין שלום.
דני גויס לצה"ל בנובמבר 1966, אך לא הרבה לדבר על מעשיו בצבא, בעיקר מפני שלא אהב את אורח החיים בצבא. בנשמתו היה אזרח ולגביו היה עין-חרוד ביתו ממש. בחופשותיו מן הצבא היה משתדל להגיע אל בני משפחתו המפוזרים על פני הארץ כולה; כאשר נשאל: "היכן אתה נמצא?" היה עונה, כמבקש להרגיע, "פה, על ידכם". אור ליום ה' באב תשכ"ט (20.7.1969), ימים ספורים לפני שחרורו מן השירות, נפל בקרב על האי גרין באיזור מפרץ סואץ. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בעין-חרוד (מאוחד).
שר הבטחון, משה דיין, הספיד את דני ואת חבריו: "בנים אלה, אשר ככה חיים, ככה לוחמים וככה מתים, הם הדבר הנפלא ביותר שיש לנו בחיינו - בחיינו כהורים, כחברים ובחיי ישראל כאומה. יש מאורעות פשוטים שהופכים במרוצת השנים והדורות לאגדה. בנים אלה הם אגדה שהייתה למציאות, חלומו של עם. עם גולה, דווה ומושפל, חלום שהיה למציאות - מציאות של עצמאות, של מולדת, של ירושלים, של יישוב ההר והמדבר, של מים ושל עצים ופרחים - אבל גם מציאות של דם, של קרבות, של לוויות, של גופות נקובות כדורים, השבים אלינו עם שחר נישאים באלונקות וכל מה שנותר לנו לאמץ אותם אל לבנו, לחבק אותם בכאב עמוק מנשוא, באהבה שאין לה מלים ובידיעה שאין לנו דבר קרוב מהם, יפה מהם, יקר מהם - - ". וכך סיים השר את דבריו: "הורי הבנים הנופלים במלחמה! לא לנחם, כי אם להיות עמכם באבל אנו כאן, להיות באבל זה יחד בכל לב ונפש". סגן-אלוף מהיחידה כתב למשפחתו, בין יתר דבריו: "אנחנו יודעים מה היה דני למשפחתו ואתם יודעים מה היה דני לחבריו-לנשק. כולנו יודעים מה כבד המחיר ששילמנו בנפלו. לנחם איננו יכולים, אך אולי תקל עליכם במעט הידיעה שדני שילם בכל מה שהיה לו - בחייו, תוך ביצוע משימה קשה ומפוארת ולמען הערך החשוב ביותר לכולנו".
לזכרו של דני יצאה לאור בעין-חרוד (מאוחד) חוברת, הנושאת את שמו והכוללת שיחת חברים לנשק, מכתבים אחדים משלו, מכתבי תנחומים ותצלומים.
העתקת קישור: