שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
בן שרית ויונה, נולד ביום כ"ח בסיוון תשל"ג (28.6.1973) ברמת השרון והצטרף לאחותו איילת, שהייתה כבר כמעט בת ארבע שנים. זיו למד בבית-הספר היסודי 'גולן' ברמת השרון, בחטיבת- הביניים 'עלומים' ובבית-הספר התיכון 'אלון', בו סיים בגרות במגמת פיסיקה, למרות שהחל את לימודיו בתיכון במגמת מוסיקה, בזכות אהבתו לנגינה בגיטרה קלאסית.
כבר בנעוריו גילה זיו מעורבות ואכפתיות בנושאים חברתיים וחינוכיים, שבאו לידי ביטוי בהיותו חניך ואחר-כך מדריך בתנועת 'הנוער העובד והלומד' במושבה. תכונות אלו הלכו והעצימו וקיבלו ביטוי בהחלטתו להתנדב לצנחנים ובכל מהלך שירותו הצבאי, כולל בחירתו במסלול קצונה. מכתבו לפרופ' אמנון רובינשטיין, שר החינוך דאז, אשר נכתב בהיותו מפקד צוות צעיר, בן 21, מעיד על תחושת המחויבות הציבורית שפעמה בו ועל הרצון והצורך הפנימי לשנות ולהשפיע על אורחות החיים במדינה. במכתבו, העלה זיו את תפישת עולמו במישור הערכי ופירט את רעיונותיו לשיפור תיפקודו של החינוך החילוני וזאת בהשוואה לחינוך הדתי, תוך פירוט הצעות לטיפוח ההיבטים הערכיים במערכת החינוך החילונית.
בחודש נובמבר 1991 התגייס זיו לצה"ל, לגדוד 202 בחטיבת הצנחנים. בשמונה-עשרה השנים הראשונות של חייו, הוא הכשיר את עצמו, באופן בלתי מודע, לארבע וחצי שנותיו בצבא - טירונות, אימון מתקדם, קורס סמלים, קצונה, פיקוד על 'צוות זיו' בפלחי"ק, שתי תקופות שירות בלבנון, ולבסוף פיקוד על פלוגת מסלול בצנחנים. בטרם מלאו לו 23 שנים הוא כבר היה מודל לחיקוי לפקודיו הלוחמים וחבר לעמיתיו המפקדים.
לדברי מפקדיו וחייליו, למרות גילו הצעיר היה זיו מפקד מיוחד במינו, שילוב בלתי רגיל של מסירות, מקצוענות צבאית, אנושיות, צניעות ומעל לכל מפקד-מחנך, שלא הכיר במושג 'ראש קטן'. כל מה שעשה נבע מאמונתו, שלא ניתנה לערעור, ש"אני ואתה נשנה את העולם", וזאת כתשובה לאלה שבחרו "לשבת על הגדר". (ציטוט מכתוביו).
זיו, שהיה המ"פ הצעיר בצנחנים בעת שקיבל את התפקיד, ראה את המשך דרכו בחיים בתחום החינוך. הוא היה מ'ילדי השמנת של רמת השרון', אשר עבורו, כמו עבור חבריו וחברותיו הטובים, הציונות היתה עדיין ערך, ולא עלבון. התמסרותו לאמונתו, לתפקידו, לפקודיו ולחבריו היתה מוחלטת. אין דוגמה טובה יותר מאשר ההתנסות בעת הפיגוע בצומת בית ליד, כאשר היה נתון כל כולו לפעולות חילוץ של חייליו שנפגעו, ולא טרח לידע את משפחתו על מצבו במשך ארבע שעות. שהרי, כדבריו, "לא חשבתי עליכם בכלל אלא על ההורים של החיילים שלי שנפלו ונפגעו."
סיפר סא"ל אמיר, מג"ד הגדוד שבו שירת זיו: "זוכר אני את הקריאות 'צפע' ו'לדחוף קדימה' של זיו במסדרי הבוקר, קריאות אשר כדברי זיו 'יחזקו את גאוות היחידה והשייכות של החיילים', את ריצות הבוקר הארוכות אשר יזם ואף ביצע יחד עם חיילי פלוגתו ואת המחויבות העצומה וההשקעה בכל דקת זמן. מחויבות והשקעה איפיינו את זיו בכל אשר הלך ועשה. השקעה זו בוצעה מתוך דחף פנימי, אשר הושתת על דוגמה אישית, שהיוותה סמל בכל אשר פעל. זיו שיתף אותי בלבטיו הרבים, אהב לשמוע, להתייעץ וללמוד מניסיונם של אחרים, אך לבסוף התעקש תמיד על שלו, על דרכו ועל סגנונו האישי והמיוחד, אשר בלט במשאלותיו הישירות, ולעתים אף המביכות. אמנם הן היו מביכות, אך העידו על הבנתו את המערכת הצבאית ועל אהבתו אותה, תוך דאגה לשלמותה ותפקודה הראוי."
זמן קצר לאחר מינויו כמ"פ, התבטא זיו על תפקידו "אני מאוד נהנה מן התפקיד, מהאנשים סביבי, מהחיילים שלי. אבל אינני בטוח שאני רוצה להיות מנהיג." על דבריו אלה הגיב המח"ט תא"ל בני: "זיו הקפיד כל חייו בצבא שלא לעבור את סף השררה."
זיו החל את שירותו בצנחנים בשנת 1991 בפלוגת מסלול ונפל כעבור חמש שנים, ביום י"ד באייר תשנ"ו (3.5.1996), בעת מילוי תפקידו, והוא מפקד פלוגת מסלול בגדוד 'צפע' בחטיבה, כחודשיים לפני יום הולדתו העשרים-ושלושה, לאחר שהשלים ביצוע תרגיל פלוגתי במשך כל שעות הלילה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן. זיו נטמן בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. השאיר אחריו הורים - שרית ויונה ואחות - איילת. בניירותיו, שנמצאו לאחר מותו, נכתב: "אינני נמצא בעולמנו על-מנת לשמור על חיי, אלא על-מנת להגן על נפש הזולת." כך הוא חי בשנים האחרונות וכך הוא נלקח מוקדם מדי!
שיר שכתב זיו לזכר סמ"פ שלו, סגן אודי אלגרבלי שנפל בלבנון ביום 6.7.1994, הולחן והוקלט ויצא על גבי תקליטור שהוקדש לזכרם של זיו ואודי. וכך כתב זיו לאודי: "סלח, מחל, כפר/ על שלא הגעתי מספיק מהר/ על שחטאתי לפניך בקלות ראש/ על שהתבוננתי אך לא הבנתי את החסר/ על שחטאתי לפניך בצרות עין/ על שנזקקת לי אך לא הייתי לך לעזר/ על שחטאתי לפניך בבלי דעת/ על שאתה הוא בין המתים ולא אני, אני ולא אחר/ על שחטאתי לפניך בשגגה/ סליחה, שאני מבקש ממך, רק סליחה וכבר לא יכול לבקש יותר/ מפקד, חבר." השיר הזה הוא תמצית נשמתו של זיו, כפי שמעידים גם משפטים נוספים שהעלה על הכתב, בפנקס קטן שליווה אותו במשך שירותו, כגון: "הנדיבות האנושית, הנעלה ביותר, טמונה בכפרה למען הזולת;" "עולם חדש: עולם של חסד שעושים ומקבלים; עולם של הקרבה, רחמים וסובלנות; אפשרות של דמעה בעיני החוק". מקטעים אחרים ברשימותיו ניתן לעמוד על תפישתו את תפקידו, כמפקד, כמחנך: "יש להתייחס לכל חייל כאדם חושב וחכם; יש להיזהר מלפגוע בכבוד העצמי של החייל. אין לנהוג בו בעריצות, בשחצנות או ביהירות; ללמד, להסביר, לתרגל, להכשיר, לחנך, לדאוג, להתייחס, לחזק, לאחד, לעודד, להעניש, לחשל, למקצע, להרגיש - לדחוף קדימה!"
משפחתו הוציאה לאור חוברת, המאגדת שירים שנכתבו לזכרו על-ידי אביו ותצלומי עבודות פיסול שיצרה אימו לזכרו ואשר הוצגו בתערוכה בשם 'הצעקה שבדממה' בבית יד לבנים ברמת השרון. אחד הפסלים, 'ציפור שמוטת כנפיים', הוגדל לגלעד, שהוקם במקום נפילתו בכניסה לקיבוץ בית זרע בעמק הירדן. חבריו ומוקירי זכרו של זיו נטעו חורשה ב'יער המגינים' של קק"ל ליד צומת נחשון, בדרך לירושלים. אחותו איילת, במאית קולנוע, הפיקה דרמת טלוויזיה המוקדשת לזכרו, המבוססת על סיפור אירוע הפיגוע בבית ליד. סרט דוקומנטרי 'משא אחר' שביימה אחותו איילת, בשיתוף עם ארבע משפחות של מפקדי פלוגות צעירים מחטיבת הצנחנים שנפלו בעת שירותם בשנים 1995-1997 (משפחותיהם של אורי אזולאי, יואל דיליאן ונדב מילוא), מתעד את תהליך התמודדותן של המשפחות, כולל משפחתו וחבריו של זיו, עם אובדן הבנים.
"יש אנשים שזיו זכרם מאיר, כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו. אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל הם, הם המראים לאדם את הדרך" - חנה סנש.
העתקת קישור: