שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
הבן של אור-לי ניב ומיכל אדלשטיין-ניב ושל קובי פיירשטין. נולד ביום ט' באדר א' תשס"ג (11.2.2003) בגבעתיים. אחיהן הגדול של מאיה ומיקה.
עומרי, תינוק סקרן עם עיניים גדולות, אוהב אדם ורגיש עד אין-קץ, נולד למשפחה גאה ומיוחדת. הוא ואחיותיו מאיה ומיקה נולדו בהורות משותפת לאור-לי, מיכל וקובי. לעומרי היה בית נוסף בראשון לציון שם מתגורר קובי, אביו, אליו היה מגיע בקביעות כל סוף שבוע שני, חגים וחופשות. "ידעת תמיד מהו מקומך," כתבה מירי הגננת, "והתעקשת על כל מה שחשוב לך. בזכותך למדתי על משפחה אחרת, משפחה רב-הורית, ולא רק אני – גם הילדים."
את חינוכו קיבל בגבעתיים, בבית הספר היסודי "בורוכוב" ובבית הספר התיכון "קלעי". מגיל צעיר נמשך לספורט והתנסה בכל הסוגים האפשריים. בן ארבע החל להתאמן בג'ודו, והתמיד בכך עד גיל עשר. בהמשך, שיחק כדוריד, כדורגל, טניס וטניס שולחן ונמנה עם נבחרת בית הספר בהדיפת כדור ברזל עד שהתביית, בסביבות גיל אחת-עשרה, על כדורסל – אהבתו הגדולה. עד כיתה י"א שיחק בקבוצת הנערים של "הפועל גבעתיים", חקר ללא הרף כיצד אפשר לגבוה, קם בלילות כדי לצפות במשחקי ליגת ה-NBA ואף טיפח חלום לשחק בה בעצמו.
משפרצה מגפת הקורונה, בתחילת 2020, התפרקה קבוצת הכדורסל. עומרי לא ויתר, ואף שחדל לפעול בליגה הצטרף לקבוצת חובבים ששיחקה כדורסל בגבעתיים. "הוא היה יריב שקשה מאוד לשמור עליו," סיפרו החבר'ה, "והביס את כולם – גם את הבוגרים והמנוסים שבינינו. כולנו העדפנו תמיד לשחק לצידו ולא נגדו."
מוזיקה הייתה אהבה גדולה נוספת. עומרי ניגן בגיטרה, וכבר בראשית לימודיו בתיכון בחר במגמת מוזיקה, אך נאלץ לוותר לנוכח לוח הזמנים הצפוף והמחייב שלו. מלבד העיסוק האינטנסיבי בספורט, היה פעיל בקן "בורוכוב" של תנועת "הנוער העובד והלומד", ובהגיעו לכיתה י' החל להדריך את שכבת ה'.
חממת האהבה שגדל בתוכה ומעטפת הערכים שהתחנך לאורם לימדו את עומרי על נתינה, שוויוניות וקבלת האחר, והפכו אותו ללוחם צדק. מגיל צעיר גילה אינטליגנציה רגשית מפותחת, ידע לפנות לכל אחד בשפה שלו ולהתאים את עצמו לאדם שמולו. "עוד כשהיית ילד," כתבה אור-לי, "הסתכלת עליי כשמשהו הטריד אותי במבט מבין שמכיל בדיוק את הרגע – ובאת לחבק."
סיפרה לינור, המחנכת בתיכון: "היית חבר נפלא שוויתר על ישיבה בסוף האוטובוס בטיולים למען חברך הטוב הסובל מבחילות בנסיעה, והתיישבת לידו בקדמת האוטובוס כדי שלא יישאר לבד. היית רגיש לסיטואציות חברתיות, וכשבן כיתתך נתקף בפחד גבהים – מבלי להסס הושטת לו יד ועזרת לו לרדת בשביל הצר, ולאורך כל מסלול ההליכה לא עזבת אותו."
עומרי ידע להקשיב, והיה איש שיחה מרתק שיכול לדבר על כל נושא. "הוא היה ידען גדול בהיסטוריה, מומחה לקולנוע שידע לשלוף נתונים על בימאים, שנים, דמויות ראשיות וזכיות באוסקר, וכמובן – בלתי מנוצח בכל הקשור בספורט," סיפרו אוהביו.
בניגוד למעטה החיצוני החסון והחזק, למעשה היה מופנם, ורק בשנתו האחרונה בתיכון החל להיפתח. "לייט בלומר", כדברי האימהות שלו אור-לי ומיכל. משעה שהחל לפרוח, אצה לו הדרך והוא ניצל כל רגע כדי לבלות עם החברים והחברות, לרקוד ולשיר, ולחוות חוויות חדשות. "הפכת מילד לנער, לגבר, לאיש צעיר ומקסים," כתבה אימא מיכל, "כזה אהוב ואוהב, שמח, צוחק ומצחיק, אינטליגנט, שנון, חבר טוב, שרוף על המשפחה שלו."
ואכן, המשפחה ניצבה תמיד במקום הראשון, ועומרי לא החמיץ אף מפגש או ארוחה משפחתית. היה לו אתגר משום שהיו לו שלוש משפחות להגיע אליהן, והוא הקפיד על כך מאוד. בהיותו בצבא, בכל שבת שבה יצא הביתה היה מחלק את זמנו בין הבית של האימהות בגבעתיים לבית של אבא בראשון לציון, שלא לקפח אף אחד ואף אחת וליהנות מהזמן עם כולם. עומרי היה קשור מאוד לאחיותיו, חיפש תירוצים להיכנס לחדריהן ומצא דרכים יצירתיות לבלות עימן. "מאיה הייתה הסטייליסטית שלו ומיקה פינקה אותו בטיפולי פנים," סיפרו האימהות, "הוא גונן על שתיהן, אהב לשחק איתן כדורגל ופינג-פונג והפך לנהג הצמוד שלהן." עם אבא אהב לשקוע בבינג'ים של סדרות וסרטים, ותמיד נתן לו את התחושה שהוא נמצא שם איתו לגמרי.
עם גיוסו לצה"ל, באוגוסט 2021, הוצב כלוחם בחטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף. כבר בטירונות זוהה כבעל פוטנציאל פיקודי, ולאחר הכשרתו כלוחם פלח"ץ (פלוגות חילוץ והצלה) יצא לאימון ולמשימות הביטחון השוטף ביהודה ושומרון. אהב מאוד את התפקיד, את השירות המשותף של בנים ובנות, ורכש חברים וחברות חדשים שהצטרפו למעגל החברים הקרוב. עומרי היה מאושר בשירות הצבאי.
במשך שנה וחצי שירת באיו"ש (אזור יהודה ושומרון) על רקע הסלמה ביטחונית, התפרעויות קשות ופעילות שוטפת מאתגרת ושוחקת. אהב במיוחד פעילות מבצעית, התנדב לכל המעצרים ובשל היותו חזק נשא תמיד את ערכת הפריצה, ששקלה כשלושים קילוגרמים.
חבריו סיפרו כי היה עמוד התווך בפלוגה ופינק אותם במאכלים שבישל על הגזיה המפורסמת שלו. עומרי, שנודע באהבתו לבשר ושחקר לעומק כל תחום שעניין אותו, למד את רזי הכנת הבשר והפך לשף מקצוען. "החבר'ה היו מחליפים שמירות ותורנויות כדי להיות עם עומרי," סיפרו, "הוא גרם לאנשים שסביבו לשמוח, השמיע להם מוזיקה ואפשר לשכוח לרגע איפה הם נמצאים."
לאור חוות הדעות המצוינות של מפקדיו, נשלח לקורס מ"כים (מפקדי כיתות), חדור מוטיבציה וציפייה להתקדם. בעיה בריאותית שהתגלתה בגבו מנעה ממנו לסיים את הקורס וגרמה למפח נפש גדול. אף על פי כן התעשת במהירות – "כמה שעות של באסה ועוברים הלאה," אמר, חזר לגדוד והחל מיד לברר את האפשרויות העומדות בפניו, נחוש למצוא את התפקיד המתאים. לאחר מספר חדשים שמע שבבסיס האימונים החטיבתי של פיקוד העורף בזיקים דרוש נהג-לוחם "ב' קוד" בחפ"ק (חדר פיקוד קדמי) של מפקד פלוגת ההכשרה, הצליח להגיע למ"פ, זומן לריאיון – והתקבל.
ביוני 2023 החל את תפקידו החדש, והשינוי ניכר בו מייד. "הוא חזר מאושר, שמח על הקשר עם המ"פ שלו, והתעמק בנושאים שמעסיקים מפקדים," סיפרו בני המשפחה, "הוא הפך להיות חלק מהסגל ומצא משמעות, היה חשוב לו להיות משמעותי, גם המשימות הפשוטות שנדרש לבצע נעשו מכל הלב והשפיעו על הסובבים אותו." חבריו הטירונים בבא"ח סיפרו כי בהיותו היחיד שלא היה צריך לשמור מולם על "דיסטנס" – מרחק פיקודי – נהג לשבת איתם אחרי שעות הפעילות לשיחות נפש, תמך ועודד.
עומרי היה בשיא פריחתו החברתית. את החופשות הקצרות בבית גמע בשקיקה, חילק עצמו בין המשפחה לחברים ולחברות ונהנה לארח אותם ל"על האש" מושקע על הגג. "כל החברים של עומרי יגידו שהוא היה החבר הכי טוב שלהם," סיפר אחד מהם, "ככה הוא נתן לכולם להרגיש." נותרה לו עוד כחצי שנה עד השחרור, והוא כבר החל לחשוב קדימה ולתכנן תוכניות. "השבת השחורה" שמה קץ לחלומות.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים והערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים; חטפו לרצועת עזה מאות אנשים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.
בבוקר זה החלה מלחמה.
באותו בוקר, בשעה 06:55, שלח עומרי לבני משפחתו הודעות וואטסאפ, שאל לשלומם, סיפר כי הוקפצו מהמיטות למיגוניות ודיבר על "אווירת מלחמה". מייד עם תחילת ירי הרקטות פקד מפקד הפלוגה של בא"ח זיקים על אנשי הסגל להחליף את הטירונים בעמדות השמירה, והטירונים נשלחו לתפוס מחסה במיגוניות. עומרי, שבתפקידו הנוכחי לא נשא נשק, מיהר לקחת נשק מאחד הטירונים ויצא להילחם. ב-07:18 התקבלו הודעותיו האחרונות למשפחה, בשעה 7:56 הודעה אחרונה שלו לחבריו מהבית ובה תמונה שלו נלחם. בשעה 07:31 החל ירי של עשרות מחבלים על הבסיס, שכלל רימוני רסס, רקטות "אר-פי-ג'י" ורובים. עומרי נלחם מולם במשך ארבעים וחמש דקות בתעוזה ובאומץ, עודד את חבריו ופינה פצועים תחת אש, בין היתר הציל את חייה של חברתו, סמלת שיצאה לפניו מהמיגונית ונפגעה, ודאג לפינויה.
בשעה 08:13, עומרי כבר לא היה בין החיים. עימו נפלו בקרב על מחנה זיקים שלוש לוחמות ושלושה לוחמים ונפצעו עשרה. בזכות גבורתם לא הצליחו המחבלים לחדור לבסיס ובכך ניצלו חייהם של תשעים הטירונים הצעירים ששהו בו, חברי סגל נוספים ועשרות אזרחים שנמלטו לבסיס מחוף זיקים, שגם בו ערכו המחבלים טבח.
סמל-ראשון עומרי ניב פיירשטין נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023) והוא בן עשרים וחצי. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר שתי אימהות ואב ושתי אחיות.
לראשונה בתולדות צה"ל, נחרטו על מצבתו שמות של שלושה הורים.
המונים ליוו את עומרי בדרכו האחרונה. על קברו שר הזמר שאהב, חנן בן ארי, את השיר "שבורי לב".
הספדה של אימו אור-לי: "עומריקי שלי, תינוק שלי, לכתוב לך הספד? אנחנו נמצאים בשעת לילה הזויה ללוויה, אבל כשחושבים על זה, זו השעה שבה אהבת לצאת לבילוי, רק שהפעם זו יציאה מהעולם הזה לעולם הבא.
לא חלמתי שאעשה את זה אי פעם, כתבתי ומחקתי ושוב כתבתי ושוב מחקתי. ובסוף ביחד עם התחושה שאני מדממת מבפנים, העליתי בזיכרוני את סיפור חייך הקצרים. ילד אהוב שלי. נולדת ילד עקשן, דעתן, הכול בדרך שלך ורק בה.
בבוקר שבת שאלת אותי ב-6:55 מה איתנו, סיפרתי לך, ענית שאתם במיגונית... בשעה 8:13 הכול דמם.
אנחנו נמשיך להרגיש אותך חלק מאיתנו לעד, כל אחד ואחת בחיבור המיוחד שלנו אליך. אהוב שלי, מקווה שאצליח למצוא לעצמי אוויר לנשום בלעדיך. אוהב אותך לעד ילד שלי. תנוח."
הספדה של אימו מיכלי: "עומריקי שלי, ילד בכור ואהוב. אח מדהים למאיה ומיקה, אחלה דוד שבעולם והנכד הכי מקסים שיש. חבר של כולם. ילד גבר עם לב זהב, עם עיניים טובות ומאירות ופנים מחייכות. אני גאה בך על מי שגדלת להיות, ילד אינטליגנט, מצחיק, שנון, חולה על סרטים וספורט, ילד של אנשים, של מלא חברים וחברות, ילד שהמשפחה שלו חשובה לו יותר מהכול ולא מוותר על אף על מפגש משפחתי. חבל שלא נוכל להמשיך ולהנות ממך ואתה מאיתנו, היינו הרכב מנצח.
אני מודה על כל הרגעים הקסומים המשותפים ובוכה על אלו שלא יהיו לנו עוד. אני מבטיחה לך שאני ואימא ואבא יחד עם כל שלוש המשפחות המדהימות שלנו נהיה חזקים ונשמור על המשפחה שלנו מאוחדת וחזקה.
עומריקי אהוב שלי, אוהבת אותך לעד. נוח על משכבך בשלום."
הספדו של אביו קובי: "עומריקי שלי, ילד יפה ואהוב, ילד של אנשים, ילד שאי אפשר לא לאהוב, אי אפשר לא לזכור, ילד של צחוק ושל שלום, של אהבה ושל חיבור, ילד של ביחד. ... היית כל כך אהוב, כל כך טוב ודואג לכולם, כל כך אכפתי. ... אני מבטיח לך, בן שלי, שהתא המשפחתי שהקמנו בזכותך ימשיך לחיות ולפעום ולהיות חזק, כשאתה תמיד תישאר נוכח בו. אוהב אותך הכי בעולם."
אחותו מאיה: "עומינג שלי, אח שלי, החבר הכי טוב שלי. ... היית כל כך קרוב אליי ולליבי. היית האדם שלמדתי ממנו כל מה שאני יודעת, השותף הכי טוב לכל דבר. ... תמיד שאפתי להיות כמוך. כל דבר בחיים שלי מתקשר אליך, בין אם זה בגדים או הקעקוע המשותף שלנו. אני צריכה אותך בכל חלק בגוף שלי ומחכה לך שתחזור. אני אוהבת אותך, שוג אחותך הקטנה."
אחותו מיקה: "עומרי, מילים לא יכולות להסביר כמה אהבתי אותך. ... בעולם מתוקן והוגן היה לנו יותר זמן ביחד, יותר זמן לחבק אותך עוד פעם, לדבר איתך. ... אני רוצה להבטיח לך שאבחר בחיים בשבילך גם אם זה לא יהיה קל ויהיו מכשולים בדרך. אנחנו עוד ניפגש בעתיד הרחוק, אבל עד אז תדאג לעצמך. ביי עומריק."
עדי, חברתו לפלוגה, כתבה: "לחמת לא מתוך שנאה לאלו שלפניך, אלא מתוך אהבה לאלו שמאחוריך." הוסיפה חברתו לשירות אבלין: "עומרי, היית עוגן בשבילי, הבנת אותי דרך מבט אחד בעיניים, תמיד היו לך את העצות הכי טובות. ידעת לגשת ללב שלי בכל סיטואציה. ... תמיד היית לוחם, תמיד רצית לתת עוד מעצמך. אני אוהבת אותך, אח שלי."
חברתו לשירות אליה: "למה דווקא אתה, הילד שמפיץ הכי הרבה אור, שמחה ואהבה אמיתית, זה שיודע להצחיק אותי במילה, להבין אותי במבט... זה שאני יכולה לדבר אתו שעות על הכול מהכול, זה שאני יודעת שאם אני צריכה לצאת עם מישהו למלחמה זה אתו... אין יותר אותך ואין היגיון. תודה שהגנת עלינו בגופך, לא חשבתי אחרת, ידעתי שתרוץ ראשון, הלוחם הכי חזק והכי אמיץ שאני מכירה."
סיפור הגבורה של עומרי וסיפור משפחתו המיוחדת סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת. אימו אור-לי התראיינה, בין השאר, לתוכנית "חלון גאווה" בהנחיית איתי שיקמן ב"כאן תרבות" של תאגיד השידור הציבורי, והאירה את דמותו.
במלאות שלושים יום לנפילת עומרי נערך ערב לזכרו באולם הכדורסל בתיכון "קלעי" בגבעתיים בנוכחות מאות אנשים. משפחתו חילקה כדורי-סל לילדים בגבעתיים המנציחים את שמו. פעילות לזכרו נעשתה בחלק מגני הילדים בעיר ובנוער העובד.
דף לזכרו הוקם באתר האינטרנט "מכביפדיה" של קבוצת "מכבי תל אביב" בכדורגל, שעומרי נמנה עם אוהדיה המושבעים.
המשפחה פתחה דפי הנצחה ברשתות החברתיות "פייסבוק" ו"אינסטגרם", ואחותו מאיה בנתה פלייליסט הכולל את כל השירים שעומרי אהב ושמע, אותו ניתן לשמוע ברשת.
העתקת קישור: