שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
ענבר, בנם הבכור של איילת וגיל, נולד בז' בכסלו תשס"א (04.12.2000) בקיבוץ בארי. אח לעומר, ענוג ועדי. תינוק בלונדיני, שצבע שיערו הוליד את שמו. אך לא רק שיערו היה צהוב; ענבר נולד עם צהבת חמורה והשתחרר מבית החולים רק כעבור שבוע. ברית המילה שלו נחגגה בבית הורי אימו בשדרות, וסבא רבא שלו שימש הסנדק.
עטוף באהבה ושופע אהבה, ענבר היה "ילד מהאגדות". אימו הייתה אשת סודו, ואביו נהג לקחת אותו לסיבוב על כל הטרקטורים בקיבוץ בארי, שבו גדל והתבגר.
כבר בגן, בכיתת "קוקוס", התגלתה אישיותו הרגישה והמרגישה. כשאחד הילדים בכה, ענבר ניגש אליו ואמר לו בפשטות, "אני איתך." החמלה הרבה שחש ויכולתו האמפתית אפיינו אותו לכל אורך חייו. "בורי, כמו שנהגנו לכנות אותו," כתבה דודתו, "היה זה שקופץ מייד ומציע עזרה לכל מי שדרש. טיפוס חברתי ושמח, ממגנט בחיוכו ובצניעותו. עיני התכלת היפות והמאירות שלו ידעו להאיר כל מרחב שאליו נכנס."
את המשך חינוכו רכש ענבר בבית הספר היסודי "ניצני אשכול" ובבית החינוך "נופי הבשור" שבקיבוץ מגן. תלמיד מבריק, נבון ושקדן, שירש מאביו את אהבת המוזיקה ותמיד נראה עם אוזניות – גם בשיעורים ובבחינות – כשברקע מתנגנים שירים שאהב. ראפ ומוזיקה שחורה היו הסגנון המועדף עליו, אבל גם אביתר בנאי נכלל בפלייליסט. הוא אהב לשחק כדורגל והתאמן לאורך שנים בג'ודו.
ענבר לא דילג על מרד הנעורים, ובכיתה י"א גילה עניין רב במסיבות ובבילויים עם חבריו יותר מאשר בלימודים. בתחום הקולינרי, כמי שעד גיל שנתיים וחצי אכל הכול – אפילו קישואים – גדל להיות איש של בשר, ובייחוד של סטייקים. כנער, סיפרה אימו, אהב מאוד להבעיר טונה ולאכול אותה, ופעם, כשעשה זאת על גג הבית, היו כולם בטוחים שפרצה שרפה.
בכיתה י"ב התעשת, חזר לעצמו, ולאחר סיום לימודיו – במגמת פיזיקה ומחשבים – יצא לשנת שירות במסגרת התנועה הקיבוצית. את שנת ההתנדבות בחר לעשות בחווה טיפולית במרכז "תלמים" שבקיבוץ מגל, שם התנסה בעבודה בקרב ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים, מקום שאפשר לו לבטא את יכולת הנתינה והרגישות הגבוהה בצד אהבתו לבעלי חיים. במקביל, החל במיונים לקורס טיס.
משנקבע לו פרופיל צבאי 82 עקב ליקוי ראייה, החליט לעבור ניתוח להסרת המשקפיים כדי לשפר את סיכוייו. הליקוי, למרות הניתוח, נותר, וענבר שינה כיוון ובחר להתמיין לסיירת "גולני" כדי "להיות הכי קרבי שאפשר."
ענבר התגייס לצה"ל באוגוסט 2020, הוצב בחיל הרגלים ועבר בהצלחה את הגיבוש לסיירת "גולני" – יחידת הסיור המובחרת של חטיבת גולני שתחת פיקודה של עוצבת "געש" ויחידת ההתערבות של פיקוד הצפון. חודשיים לאחר סיום המסלול הוצע לו לצאת לקורס חובשים, ולאחר התלבטות – נענה בחיוב. כדי להיות הכי טוב שאפשר התנסה על חבריו בחבישות ובפתיחת ורידים, ובחופשות הקצרות בבית תרגל את כל שלמד גם על בני המשפחה. "נפעמתי מהיכולת שלך," כתבה סבתו, "נער עדין, להחדיר מחט אינפוזיה..." אך לא היה זה השינוי היחיד שהתחולל בו; לאחר גיוסו הפך ענבר להיות "פריק" של כושר גופני שנהג לפקוד את חדר הכושר בבסיס בשעה שתיים בלילה, ובכל ביקור בבית התאמן גם בקיבוץ ובשדרות.
בעקבות הצלחתו הגדולה כחובש, הוצע לענבר להתמנות לחופ"ל (חובש פלוגתי) – תפקיד הכולל את ריכוז פעילות החובשים המחלקתיים בפלוגה והמשלב סמכויות רפואיות נוספות. כמי שחיידק הרפואה כבר זרם היטב בעורקיו, אך שגם נקשר מאוד לחברים, קיבל את התפקיד תוך סיכום עם מפקדיו שלקראת סוף השירות יחזור לשרת בצוותו המקורי. כתבו חבריו: "ענבר ניחן ביכולת לרפא את הלבבות השבורים והפנים הנפולות. חובש צריך להיות בן אדם שאתה יודע שיעשה הכול בשבילך – וענבר, בעל הלב הרגיש והעיניים הטובות, היה כזה: חבר שדואג, שואל, מתעניין, מדבר ומתייצב לצידך בעת הצורך."
שלוש שנים שירת ענבר בסיירת גולני, וכל המשפחה רק התפללה שיחזור הביתה בשלום. באפריל 2023 השתחרר מצה"ל, ועד שיחליט לאן פניו מועדות, החל לעבוד באשקלון כמאבטח ב"קצא"א" – חברת קו צינור אירופה אסיה המובילה נפט גולמי. כדי להיות קרוב למקום העבודה עבר לגור אצל סבתו בשדרות.
ענבר יפה התואר, שהקסים את הבנות בעיני התכלת שלו ובהתנהגותו הג'נטלמנית, "טרף" את החיים בדרכו המיוחדת. איש של מסיבות, של מפגשים ושל חברים, שאהב קעקועים ונשא על יד ימין קעקוע עם תאריך הלידה של סבו בספרות רומיות.
את יובל הכיר כשישב עם כמה חבר'ה ב"חומוס של טחינה" שבשדרות. משגילו כי הם נושאים את אותו קעקוע, התפתחה שיחה שהפכה במהרה לאהבה גדולה. ענבר היה לבן בית במשפחתה של יובל במושב מבועים, ויובל נחשפה לעוצמת המשפחתיות שלו – "משפחת המלוכה", כפי שנקראו בקבוצת הוואטסאפ – לקשר החזק עם הוריו ולהיותו "נסיך של אימא"; לדמותו הנערצת כאח גדול שמגונן ועוזר, מנהל שיחות נפש קרובות עם אחותו ויוצא בקביעות עם שלושת אחיו לבילויים משותפים.
בחמשת החודשים האחרונים לחייו היה ענבר מאושר עם יובל והם החלו לתכנן טיול לתאילנד. בערב שמחת תורה הספיק לנהל שיחה פתוחה עם אימו, שבה שיתף אותה בתובנות שהגיע אליהן, ובראשן – ההחלטה ללמוד רפואה.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
באותו בוקר, אחרי משמרת של שתים-עשרה שעות, שהה ענבר אצל יובל במבועים. משהגיעו הידיעות על חדירת המחבלים לבארי, החליט לנסוע מיד לקצא"א כדי להצטייד בנשק וללכת להגן על הבית. יובל התחננה שיישאר, אבל ענבר היה נחוש בדעתו ויצא לדרך, עונד על אצבעו, כתמיד, את הטבעת של סיירת גולני.
בשעה 07:34, לאחר שנתקל במחבלים בצומת שער הנגב, בכביש 34, נדם הטלפון של ענבר, ונדמו חייו. דקה או שתיים לאחר מכן, נפל אביו רב-סמל בכיר גיל בויום, בקרב עם המחבלים בבארי.
ענבר בויום נרצח בצומת שער הנגב בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן עשרים ושתיים. הובא למנוחות בבית העלמין בסביון, ונטמן לצד אביו בחלקה הצבאית. הותיר אם, שני אחים ואחות.
ספדה לו ולאביו ענוג, אחותו: "ענברי שלי, אני מתגעגעת אליך, מתגעגעת לצחוקים, לבדיחות, לחיבוקים שלך, לדאגה שלך. מי יבין אותי כמו שאתה הבנת אותי, כשהסתכלת עליי וידעת בדיוק מה אני חושבת ומרגישה? לא הספקתי להיפרד מכם. אתם הגאווה שלי. נוחו על משכבכם בשלום, שני מלאכים יפים שלי. אוהבת לתמיד."
יובל, חברתו: "ענברי שלי, אהוב שלי, ... בין הידיים שלך הרגשתי הכי אהובה, הכי בטוחה, הכי מוקפת. תודה על הזכות לאהוב אותך ואיתך, ללמוד, לגדול, להתרגש, להרגיש. תודה שהכנסת לי אור עצום ובוהק לחיים. תודה על החברות, על ההקשבה, על התמיכה, על החיזוק והאהבה, על הצחוק. לא אפסיק לאהוב לתמיד."
כתבה אימו איילת: "ענבר – תכול עיניך וצחוקך המתגלגל, מנגינת חייך לעד בליבנו תתנגן."
עופר, דודו, ספד בשם המשפחה: "ענברי – אבן יקרה מפז, בחור רגיש ומיוחד, לנצח נזכור את עיניך הכחולות היפות והלב הטוב, לב של זהב. ידעת לתת לכל אחת ואחד את המקום והכבוד הראויים לו, דאגת והיית לכולם חבר מגדול ועד קטן. יצאת במטרה אחת ויחידה – להגן על המשפחה, וכל זה על דעת עצמך. מלח הארץ. נוחו על משכבכם בשלום חבוקים ושלמים."
ענבר ואביו גיל הונצחו על ידי חברת "WINE & FRIENDS" בשלישיית יינות – אדום לבן ורוזה, לאור מורשתם – "להמשיך לשמוח בכל הכוח". כן הונצחו על ידי מותגי הבירה "גולדסטאר" ו"קרמזינה".הב-10 במארס 2024 נערך בחברת קצא"א טקס לזכרם של גיל וענבר.
עמותת "קהילה זוכרת" – רשת דיגיטלית המחברת בין קהילות הנופלים והנרצחים הקימה דף קהילה לזכרם באתר "coing.co", ובו סיפורי חייהם, גלריית תמונות, ועדכונים בדבר אירועי הנצחה ופרויקטים להנחלת מורשתם.
אנו עושים כל מאמץ לדייק במידע המופיע, ומתנצלים אם אירעה טעות.
העתקת קישור: