סיפור חייה
פסיה - שכונתה בפי כול פסי - בת הזקונים של פנינה ושלמה וייסבלט, נולדה ביום י"ב באדר תשט"ו (6.3.1955) במושבה מגדיאל, לימים הוד השרון. אחותם הצעירה של חנה ודני. גדלה בשכונת גיל עמל להורים ניצולי שואה, ובבית שדיברו בו יידיש, שמרו על כשרות וחגגו את חגי ישראל על פי המסורת.
את ראשית חינוכה קיבלה בבית הספר הממלכתי-דתי "מגדיאל" (כיום: ממ"ד "שילה") וסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון "אורות", במגמת אופנה.
חברי הילדות, שעימם שמרה על קשר לכל אורך השנים, סיפרו על ילדה טובה, ביישנית וצנועה, חברותית ואהובה מאוד. היא עצמה תיארה ילדות מאושרת בבית צנוע ונעים שכולם התנהגו בו בכבוד ובנימוס זה כלפי זה, והיו לה זיכרונות יפים מהחצר הגדולה שבה ניצבו משחקים שאביה, ממקימי חברת "תנובה", בנה במו ידיו. כמו חברותיה גם היא אספה מפיות, בקבוקי בושם ובובות זעירות; שיחקה "הקפות" ומחבואים עם חבריה בשכונה, וגם "מחניים" ו"דג מלוח". אהבה מאוד את חג השבועות, ובמיוחד את הבלינצ'ס, את קרבות המים עם כל הילדים ואת השמחה הגדולה.
בהתבגרה הייתה לנערה תמירה שהתנשאה לגובה מטר ושבעים, יפה ובלונדינית עם עיניים כחולות כמו הים. חניכה בתנועת "הנוער העובד והלומד", ואחת מאהבותיה הגדולות – לצאת לטיולים ברחבי הארץ.
מאז נעוריה מילאה תפקיד מרכזי כדודה לארבעת ילדיה של חנה, אחותה האהובה וחברת הנפש שלה. התייצבה בשמחה לעזור כשהיו קטנים, קל וחומר בתקופות הארוכות שאביהם – גיסה – נקרא למילואים ונעדר מהבית.
בשנת 1973 התגייסה לצה"ל, ובימי מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) שירתה בסיני כפקידה בגדוד שריון 79 של חטיבה 14.
אחרי הצבא עבדה זמן מה כדוגמנית בגדי הים של מעצב האופנה הנודע גדעון אוברזון. כחברה בגרעין שהקים את קיבוץ מורן בגליל, בחרה לגור בקיבוץ הצעיר. ב"נופש הרווקים" של התנועה הקיבוצית פגשה את רפי כהן, שעד מהרה היה לאהוב ליבה. פסי משכה להקים את ביתם במורן ורפי, שמשך לבארי, ניצח. מסיבת כלולותיהם נערכה במאי 1979 בחתונה קיבוצית גדולה יחד עם עוד ארבעה זוגות, כמקובל אז.
בשנים הבאות נולדו להם ארבעה ילדים – שי, הילה, קרן וגיא. הייתה אימא נוכחת ומסורה וטיפלה בילדיה ביד רכה ואוהבת.
בד בבד עם גידול הילדים התפתחה מקצועית; יצאה ללימודים בסמינר הקיבוצים, ובסיומם החלה לעבוד כמורה למלאכה ולתפירה בבית הספר המקומי שבבארי.
במשך שנים שימשה גם מטפלת של כיתות – תפקיד שנודעה לו בקיבוץ חשיבות עצומה. היא הצליחה לקשור קשרים חזקים עם בני הנוער שעבדה איתם, סללה דרך גם לליבם של המאתגרים שבהם, והצליחה איתם במקומות שאחרים נכשלו. על עוצמת הקשר והמחויבות הרגשית לתלמידיה העידה נחישותה להגיע ל"חג המחזור" של כיתת "רקפת-פסי" חרף העובדה ששכבה בשמירת היריון ב"סורוקה". כך, במבצע מרשים, הוברחה מבית החולים על ידי רפי כשהיא לבושה בכותונת, החליפה בגדים בדרך, עלתה לבמה עם צירים, וימים אחדים לאחר מכן ילדה את גיא.
יחד עם שותפתה האהובה איריס גלברד, הקימו מועדון קשישים לעבודות יד בבארי. לאחר פטירתה של שותפתה הפכה את המקום ל"בית איריס" לזכרה, ניהלה אותו בכישרון וביצירתיות, שפעה אהבה וסבלנות לכולם, ושימשה הרוח החיה בו במשך שנים רבות. "בית איריס" היה מקום קסום שבני הגיל השלישי נהנו לבוא אליו – לצייר, לפסל, לתפור, לרקום ולחגוג בו ימי הולדת, והעבודות שנוצרו בו נמכרו בחנות "שי-לי" שפסי הייתה שותפה בהקמתה. היא התגאתה בכך שהיצירות מקשטות חדרי ילדים ועגלות של תינוקות והייתה זמינה לפתיחת החנות בכל שעה. בנותיה סיפרו כי בכל פעם שהחל "סבב" של ירי רקטי, ושוב עלתה השאלה אם להתפנות מבארי, הייתה פסי שואלת: "איך אתפנה? ומה עם 'בית איריס'? מה יהיה עם המבוגרים?"
משנישאו ילדיה בחרו כולם להמשיך לחיות בבארי. פסי, סבתא אהובה לעשרת נכדיה, קיימה איתם קשר יום-יומי וזורם. "סבתושית" קראו לה נכדותיה המתבגרות. הן אהבו לבוא אליה, להתפנק או לקטר, והיא ידעה להרגיע אותן במילים הנכונות. התמסרה באהבה לתפקיד "נהגת המונית" והקפידה על זמן איכות עם כל אחד מהם. פסי ורפי שימשו גם משפחה מאמצת לתושבים חדשים שנקלטו בבארי. "בחיוך גדול וידיים רחבות היא פתחה את הבית ואת הלב עבורנו," כתב גל, "אירחה, תמכה, חיבקה ואהבה כל אחד ואחת מאיתנו ומשפחתה הייתה לנו למשפחה לכל דבר."
מותו הפתאומי של רפי, ב-2016, היה נקודת משבר גדולה. "אחרי המוות של אבא," סיפרה הילה, "אימא בחרה בחיים, ואנחנו איתה." אט אט אספה את השברים ומצאה כוחות להתנדב במועצה ולעבוד עם קשישים עריריים, לשיר עם "פרלמנט העמק", להתעמל בבריכה, לחדש ולחזק קשרים עם חברים מתקופות שונות. עם חברים קרובים טיילה בעולם למקומות נידחים: נמיביה, הודו, מקסיקו ווייטנאם, וגם לדהב ולשארם הגיעה.
בערב שמחת תורה תשפ"ד אירחה פסי את אחותה חנה סיטון, גיסה יצחק ובנם טל, תושבי הוד השרון. לאחר שנפגשו עם כל החברים בבית הכנסת, התכנסו לארוחת החג סביב השולחן הגדול במרפסת, שרק חודשיים קודם לכן שופצה והפכה רשמית ל"חדר האוכל" המשפחתי. הם שרו ורקדו, אכלו וצחקו. כעבור שעות אחדות, נפלו השמיים.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים – בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וזאת אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות. המחבלים חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בטרם הצליחו כוחות הביטחון להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
בבוקר שבת, בשעה 06:30, עם הישמע האזעקות, נכנסו פסי ואורחיה למרחב המוגן הדירתי, משם התכתבה ודיברה עם ילדיה וחבריה. כשכתבה כי מחבלים חדרו לבית, ענה לה נכדה שוהם שמחבלים הגיעו גם אליהם. בשעה 12:56 הבינה שקיצם קרוב וכתבה לו שהיא אוהבת אותו. למעשה, היו אלו מילות הפרידה מכל ילדיה ונכדיה. המחבלים פרצו לממ"ד ורצחו את ארבעת יושביו.
עוד עשרות מבני הקיבוץ ואורחיהם נרצחו במתקפה הרצחנית, ואחרים נחטפו לרצועת עזה.
פסיה פסי כהן נרצחה בביתה בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת שישים ושמונה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין "נווה הדר" שבהוד השרון, שם נטמנה סמוך לחנה, יצחק וטל סיטון - אחותה, גיסה ואחיינה שנרצחו עימה. הותירה שתי בנות ושני בנים, נכדים ואח.
על מצבתה חקקו אוהביה את המילים: "מסירותך ואהבתך יאירו את דרכנו לעד".
ספדו לה בני משפחתה: "פסי הייתה אישה צנועה וחזקה, עם לב ענק. אהבה לעזור. תמיד ראתה את חצי הכוס המלאה. הייתה אהובה ומוערכת בקהילת בארי. אישה אמיתית, ישירה ונאמנה לעצמה. תמיד הקרינה טוב ונועם שעטף גם את הסובבים אותה, אישה שכולה נתינה. מילותיה מהדהדות גם לאחר לכתה: 'אל תצפי שמה שאת נותנת לאחרים, האחרים יתנו לך בחזרה. תני מכל הלב ותשמחי.' זו צוואתה של פסי לילדיה."