אנשי תל-חי
סיפור חייהם של נופלי תל-חי
שניאור שפושניק – ראשון לנופלים בתל-חי
נולד ב – 1889 בן שלושים היה בנפלו.
בן חמש היה שניאור שפטשניק (כך היה חותם את שמו) כשעלה עם הוריו מאוקראינה ב- 1894. המשפחה התיישבה בפתח תקווה.
סוף אוגוסט 1919 התיישב שניאור עם חבריו בתלחה שבצפון. כשלושה חודשים לפני פרוץ המאורעות בגליל הצרפתי. הוא התאהב בנוף ובחייו החדשים. במכתבו האחרון לאחיו התפעל שפטשניק מן השקט והשלוה שבחייו החדשים: "שבע רצון אני ממצב כזה שאין בו שום זעזועים התרגשות וכדומה. הכל מסביבך ובך שקט, ב -אתה תמיד בריא מוחך בריא ונורמלי. אני בריא ועובד ושבע רצון ממצבי".
ב – 12 לדצמבר 1919, בתל-חי התכנסו החברים למסיבת ליל שבת, היה לילה חשוך וערפילי. חבורה של בדואים, שחזרה שכורת ניצחון מביזת הנוצרים בכפר אבל אל-קמח הסמוך, המטירה יריות "פנטזיה" לעבר חצר תלחה.
אחד הכדורים פגע בשפטשניק בבטנו. חבר הקבוצה קלמן כהן דהר למטולה, להזעיק את הרופא. כאשר הגיע כעבור שעתיים היה שפוטשניק מת.
כארבעה חודשים הספיק שניאור שפטשניק, פועל חקלאי, לעבוד את אדמת הגליל העליון, עליה כתב ביום החריש הראשון שלו "וכבר הרגשתי שאני חורש את אדמתי, מתכוון שיהיה טוב".
אהרון שר – "…את המקום אין עוזבים ועל הבנוי אין מותרים…"
נולד ב – 1898 בן עשרים ושניים בנפלו.
נולד באוקרינה בן בכור להוריו.
כשהיה בן 15 עלה לארץ והתמסר ללימוד העברית כמידת התמסרותו לעבודה.
הצטרף לקבוצת כנרת ובראשית מאורעות תר"פ עלה לגליל העליון.
חידוש העבודה בשדות תל-חי בתחילת חודש פברואר, עם ההפסקה בגשמים גירה את הערבים לפעולות שוד. ב – 6 בפברואר ניסו כמה ערבים לשדוד את בהמות העבודה של חורשי תל-חי, במרחק של קילומטר, בערך, צפונית מזרחית לחצר, כמה מחברי תל-חי התארגנו כדי לצאת לעזרתם של החורשים אהרון שר, שחזר זה עתה משמירה, התפרץ ראשון, הוא נפגע בחזהו ונפל. הרופא, שהיה אותם ימים בתל-חי, לא היה מסוגל להועיל ושר מת כעבור חצי שעה.
אהרון שר היה בן עשרים ושתיים, ישר דרך, מתלהב ואמיץ בלי גבול.
מאורעות הגליל העליון מצאו אותו בתקופה של דיכאון וייאוש. העבודה והשמירה בתל-חי כאילו נוצרו במיוחד בשבילו.
כמה שבועות לפני מותו סר אהרון שר לדרום לשם סידור ענינים אישיים. כשסיים את ענייניו בכינרת נסע ליפו. נכנס למערכת "קונטרס" וחיפש את ברל כצנלסון. את ברל לא מצא לכן הניח כתב יד על שולחנו והלך. עלה לירושלים ומשם נסע לבן שמן לקחת פר גזעי שהיה מיועד לקבוצת כינרת. שלושה ימים ושני לילות הוליך אהרון את הפר מבן שמן לכינרת ומשם חזר ב – 30 בינואר למשמרתו בתל-חי.
אחרי מותו נתפרסמה "בקונטרס" הרשימה שהניח על שולחנו של ברל:
"…עוד מעט ואיחרנו את המועד. כאשר איחרנו את חמרה. ואת אשר יכולנו לעשות אתמול בנקל, יעלה לנו מחר בייסורים. ואולי גם בקורבנות. אל תתנו את הגליל העליון לנפול".
בנימין מונטר – "אנו לא נצא מפה חיים, אבל נראה להם!"
נולד ב – 1894 בן 26 בנפלו
בנימין מונטר היה בן 26 כשהגיע לגליל . הוא היה צמחוני אדוק, סלד מכל מה שריח של צבאיות נודף ממנו. לאחר הכיבוש הבריטי, כשרוב חבריו בקבוצת חולדה קמו והתגייסו לגדוד העברי, נשאר מונטר לטפל בכוורות ובדבורים שלו.
מונטר היה חבר בקבוצת הפועלים השיתופית שקיבלה מיק"א, בשנת 1919, נחלאות שלא עובדו בידי איכרי מטולה. כשנטשו רוב האיכרים והפועלים את המושבה, נשאר מונטר להגן על רכושה המועט של הקבוצה גם מפני השודדים וגם מפני החיילים הצרפתים.
ביום ב' י"א אדר יצא מונטר בבוקר השכם, כשבכוונתו להגיע לתל-חי ולהביא משם פרה וכמה תרנגולות לחברים שישבו עמו במטולה. בדרכו התעכב בכפר גלעדי וכשהוזעק טרומפלדור לתל-חי, הצטרף אליו. מונטר נשלח מיד אל החדר העליון. הוא קיבל פקודה להחליף את זלמן בלחובסקי המופקד על רובה המדוכה הצרפתי. מונטר היה מתוח. הוא אמר לקנייבסקי, שהיה גם הוא בחדר העליון: "אנו לא נצא מפה חיים אבל נראה להם!". בחדר זה מצא את מותו
זאב שרף
שרף בא לארץ עם הגדוד ה – 39, הגדוד ה"אמריקאי". גם הוא עלה לגליל העליון בחבורתו של הרצפלד במסע רגלי מאיילת השחר דרך הרי נפתלי.
שרף חש זר בנוף ונוכרי. בחבורה של תל-חי כמעט אינו מכיר איש ואין איש הקורא לו בשמו הפרטי.
בבוקר י"א אדר השכים שרף לקום. רק שבועיים קודם לכן השתחרר מן הגדוד. מכוח ההרגל, גם בבוקר התגלח למשעי ואח"כ הרתיח תה וקיפל את שמכותיו בקפדנות. הוא הוצב בחדר העליון שם מצא את מותו.
ארבעה עשרה שנה יעברו, עד שהתגלה מה היה שמו הפרטי של החייל המשוחרר זאב וולף שרף, שנפל בתל-חי. תמונתו לא נמצאה עד היום הזה.
יעקב טוקר
נולד ב – 1896 בן 24 בנופלו.
עוד "כמעט אלמוני". שנפל באותו יום בתל-חי היה יעקב ג'ייק טוקר. גם הוא מן החיילים המשוחררים.
הוא עלה לגליל העליון כדי להגיע אל המנוחה והנחלה אך מצא שם מלחמה. פצוע מחמישה כדורים, אחד מהם בראשו, היה טוקר מוטל שעות ארוכות בחצר תל-חי, מול השער, עד שאפשר היה להכניסו פנימה. גסיסתו נמשכה עוד כחצי שעה.
תמונתו לא נמצאה עד היום הזה.
שרה צ'יזיק – "נדמה לי כי לא יהיה כבר כלום…"
נולדה בשנת 1898 בת עשרים ושתיים בנפלה.
הצפיפות והדוחק בחדרי המגורים בכפר גלעדי ובתל-חי היו גדולים. קשה להבין איך הצליחה שרה צי'זיק למצוא פינה שקטה כדי לכתוב מכתב לאחותה רבקה. היא כתבה בעפרון, משני צדדיו של דף ניר קטן: "החברים" כתבה שרה "עושים רושם טוב, כאילו המצב הנוכחי אינו משאיר עליהם רושם. הם שמחים ושרים, מתהלכים מזוינים בנשק, אבל המקום צר הוא מאוד, בכלל, נדמה לי כי לא יהיה כבר כלום. כל כך שקט…".
שרה הייתה בת איכרים ועבדה משחר ילדותה, תחילה במשק של הוריה בכינרת, ואח"כ במלחמיה. לפני מלחמת העולם, הלכה ברגל ממלמחיה לפתח תקווה להצטרף לאחותה בקבוצת פועלים במושבה. אחרי שהאנגלים כבשו את דרום הארץ. נתקפה שרה דאגה להוריה, יחידה הסתננה דרך קווי הבריטים והתורכים וחזרה למלחמיה.
טיפוס מתלבט וחסר מנוחה הייתה שרה צי'זיק. במלאת לה 21 שנה התוודתה בדפי יומנה: "בת עשרים ואחת אני היום… כמה לא טוב להמשיך כך את החיים, בלי כל תוכן ועניין, חיים סתם… ובייחוד של אי פעולה וזה הכל".
כשנודע לה על המתרחש בגליל העליון מיד הגיעה לראש פינה, שם המתינה לקבוצת תגבורת כדי לעלות עמה לנקודות המנותקות. אז הגיעה מטבריה הקבוצה הגדולה של אברהם הרצפלד. היא החלה לשדל אותו שיצרפה ולמרות התנגדותו הוא השתכנע לבסוף, שרה צעדה עם החבורה מראש פנה לאיילת השחר. משם, בחצות הלילה, צעדו בהרי נפתלי במסע שנמשך 13 שעות עד כפר גלעדי.
בכפר גלעדי, לשם הגיעה התגבורת, חולקו האנשים. בתחילה יועדה שרה להישלח למטולה היא התמרדה והצליחה שוב. היא לקחה את צרור חפציה והלכה ל תל-חי.
זה היה לילה הראשון בתל-חי וגם האחרון. ביום שני י"א באדר הייתה שרה בחדר העליון, זה שנחשב לבטוח ביותר בחצר, מפה נפתחה הרעה. כאן נלכדה שרה ונהרגה
עם ארבעה מתוך השישה, שנפלו בתל-חי ביום זה.
דבורה דרכלר – "טרומפלדור, טרומפלדור לוקחים לי את האקדוח"
נולדה בשנת 1896 בת עשרים וארבע בנפלה.
דבורה דרכלר עלתה בשנת 1913, ומיד דבקה באנשי ה"שומר".
אחותה חיה הייתה אשתו של השומר אליעזר קרול. ביחד עם עטרה שטורמן ויהודית רוזיצ'נסקי (הורוביץ) – חוללה "מרד נשים" נגד החברים,
שהיו מוכנים לשתף את החברות בענייני המשק, ובעיקר בעבודות המטבח והבית אך הרחיקו אותן מכל דבר שעינינו הגנה ובטחון. בסופו של דבר התקבלה דבורה
כחברה "בשומר". דבורה הייתה בלונדינית תכולת עיניים, חזקה ואיתנה כבת איכרים אוקראינית. שבורת לב הייתה, והכל ידעו זאת. היא אהבה אהבת נפש את שמואל הפטר, איש מרכזי בארגון ה"שומר" אך הוא מאס בה ודחה אותה מפניו. כשאסרו את אנשי ה"שומר" וכלאו אותם בדמשק, באה לשם בקרון של רכבת צבאית מלאה חיילים תורכים להביא לו ולחבריו מזון ולבוש.
לתל-חי הגיעה דבורה ביום ובשעה שאספו את גוויתו של אהרון שר מן השדה, כלומר ב – 6 לפברואר 1920, דבורה הייתה זו ששכנעה את טרומפלדור לשלוח את שרה ציזי'ק לתל-חי ולא למטולה, כדי שתהיה לה לעזר.
ביום שני י"א באדר הייתה דבורה בחדר העליון, זה שנחשב לבטוח ביותר בחצר, מפה נפתחה הרעה. כאן נלכדה ונהרגה עם ארבעה מתוך השישה, שנפלו בתל-חי ביום זה.
עוד באותו הלילה הובלה עם הנופלים האחרים בעגלה לכפר גלעדי. צפורה זייד טיפלה בקבורתן של דבורה ושרה. שתיהן נקברו בקבר אחד בסמוך נחפר קברם של ארבעת הגברים, "צפונית מערבית" לכפר גלעדי.