21 בנובמבר 1880 – נולד יוסף טרומפלדור.
אביו, וולף (זאב) טרומפלדור היה חייל קאונטוניסט, ששירת בצבא עשרים וחמש שנים. אביו היה חריג – רק מעטים מן הילדים שגויסו בעל כורחם שמרו על זיקתם ליהדות, בנאמנות ובגאווה כזו כמו וולף טרומפלדור.
1887 (בן 7) – נשלח ללמוד בחדר. לימודיו בחדר גילו בפני אוסיה הצעיר את זיקתו לעם ישראל העתיק, לספר הספרים וזיקתו לארץ משלו – ארץ ישראל.
1891 (בן 11) – עבר ללמוד בביה"ס העירוני ברוסטוב וסיימו לאחר חמש שנים. כבן ארבע עשרה היה כשנעשה צמחוני. היה מחשל את גופו ביושנו על הרצפה ובעיסוק רב בספורט. אז הוא ניגש לבחינות לביה"ס הריאלי, ועמד בהן בהצלחה, אך נדחה בשל חוקי הנומרוס קלאוזוס, לפיהם מתקבלים יהודים לבתי ספר ממשלתיים באחוז מסוים ביחס לתלמידים הנוצריים. אמו הציעה שימיר את דתו אך הוא סירב ואביו תמך בו.
בנעוריו נתפס לטולסטויאניות, שהסתייגה מאלימות. נעשה צמחוני ונמנע ממלבושי עור. הוא הרבה לבקר בקומונות טולסטויאניות ודבק ברעיון הקומונה כבדרך חיים.
1902 – עובר בהצלחה את הבחינות הממשלתיות לקבלת דיפלומה של מרפא שיניים, תורה אשר למד אצל אחיו גרמן בשל ההכרח ללמוד מקצוע כלשהו.
הוא מחליט לא להתחמק מן השרות הצבאי (אף שזה מה שהיה נהוג בקרב היהודים) כדי שלא יפרשו זאת כפחדנות יהודית.
1902 – הוא מתגייס לצבא הצאר.
מדבריו: "לפי השקפתי, אינני איש צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה, שאינני רואה דרך אחרת".
פברואר 1904 – פרצה המלחמה בין רוסיה ליפן. עם הצטרפותה של יחידתו למערכה מתבלט טרומפלדור בקור רוחו ובכוח עמידתו וזוכה באות הצטיינות ובדרגת סמל.
היו לו זכויות של בעל השכלה, ולכן היה פטור מן העבודות השחורות ומאכילה בקלחת הכללית אלא שהוא ויתר עליהן ועורר בכך תמיהה כללית.
הוא מתנדב לקומנדו הציידים, יחידה מובחרת שיש בכל גדוד ונתקל שם ביתר שאת באנטישמיות.
במראהו לא היה בטרומפלדור מאומה מן היהודי – גבוה, חסון, בהיר עיניים ובהיר שיער. לכן עוד ביתר תוקף נפגע מן היחס האנטישמי.
אוגוסט 1904 – המלחמה נמשכת ושמו של טרומפלדור יוצא לתהילה כחייל הנלחם בהקרבה עצומה. כאילו בדמו שישפך למען רוסיה ימחה נגע האנטישמיות במחי יד.
כותב חברו: "נופלות בחלקו חוויות חדשות ועזות, הסתכנויות חדשות, אבל הסכנה איננה נחשבת בעיניו… מן המוות איננו ירא, הוא פאטאליסט מאמין בגורל". תשובתו לאנטישמיות היא שבשדה הקרב יוכיח מה הוא יהודי ולמה הוא מסוגל.
היה זה רק עניין של זמן והוא נפצע. ידו נקטעה והוא שכב בבית החולים כמאה ימים. והוא האמין, שיוכל לחזור לשרות פעיל ופתח במערכה נמרצת ועיקשת להשגת מבוקשו.
עתה התגלעה תכונה אופיינית, שאפשרה לו להשיג את מטרותיו; אין הוא נרתע מן הפורענות. כשאיבד את ידו היה הוא המנחם, ולמקורביו כתב:
"אין להצטער על כך, ראשית, גם אם תצטערו לא תועילו בזה מאומה ושנית רבים האנשים שגם ידם הימנית וגם השמאלית אבדו להם – והם חיים. ומצד שני אני מקווה, כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמוד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי הידיים יקנאו בי".
ינואר 1905 – פורט ארתור נכנעת לפני הצבא היפני וחייליה נפלו בשבי והובאו ליפן.
טרומפלדור שמאמציו הבלתי נלאים לחזור לשרות, חרף נכותו, נשאו פרי, נמצא גם הוא בין השבויים.
השנה בה חי בכלא ביפן, חיזקה וגיבשה את השקפתו האידיאולוגית. לאורך כל תקופת שירותו הצבאי נתקל טרומפלדור שוב ושוב בגילויים אנטישמיים עזים, המגבירים אצלו את הנכונות להקרבה ולהצטיינות מצד אחד אך גם מחזקים בו יותר ויותר, מאידך גיסא, את הכרתו הציונית; אין ליהודי מה לחפש ברוסיה אם חפץ הוא לחיות לפי הכרתו וזהותו הלאומית.
שעות הפנאי הרבות והמשמימות של חיי הכלא נוצלו ע"י טרומפלדור לפעילות ענפה בקרב השבויים היהודיים והגויים כאחד להרחבת השכלתם.
כותב חברו: "… הוא הגיע ללאומיות היהודית לא מכוח החינוך, הסביבה, או המסורת, אלא בכוחה של נהייה אידיאליסטית, בכוחם של געגועים לחיים לאומיים מלאים".
הוא מקים בקרב השבויים היהודיים אגודה ציונית, שבשמה הוא מוציא עיתון ומקים חוג אוהדים ציוניים. כאן הוא מתחיל לפתח את רעיונותיו על הקמת מושבות יהודיות שיתופיות בא"י שמושפעות מהשקפותיו הטולסטויאניות ומרוחו הצבאית.
1912 – רעיון הקבוצה קרם עור וגידים ובא לידי מימוש רק עם עלייתו של טרומפלדור ארצה יחד עם עוד שישה חברים והתיישבותם במגדל.
כדרכו אין טרומפלדור מתייאש מן העובדה, שרק שישה מכל העם היהודי נהרו אחר רעיונותיו להקמת מושבה שיתופית בא"י.
הוא כותב: "בכלל איני יודע מהי התייאשות. לגבי, מי שרוצה לתקן מה בחייו אין התייאשות".
טרומפלדור וחבריו באו למגדל כדי ללמוד עבודה חקלאית ואח"כ להתיישב על אדמה משלהם בחיי שיתוף. הניסיון הזה לא עלה יפה וכעבור כחצי שנה התפרקה הקבוצה.
1913 – לאחר פירוקה של הקבוצה במגדל עבר טרומפלדור לגור בדגניה שם חי כשנה.
כאן היה חבר מן השורה והפליא את הכל בכושר עבודתו, כאן מצא את שהגה וחלם; איחוד הציונות והשיתופיות.
כשלון הקבוצה האינטימית במגדל מביאו לידי הכרה, שיש לחתור אל הקבוצה הגדולה ולמערכת של קבוצות בקנה מידה ארצי. גם כאן חוברים יחד ההתעסקות בקטנות עם רעיונות חובקי זרועות עולם.
יולי 1914 – מלחמת העולם פורצת והמשטר העותומאני בא"י מכתיב לאזרחים הזרים לקבל את האזרחות העותומאנית או לעזוב את הארץ.
טרומפלדור בשל היותו קצין בדימוס בצבא הצאר מחליט לעזוב את הארץ ומגיע עם עוד פליטים יהודים רבים לאלכסנדריה שבמצרים. באלכסנדריה נפגש טרומפלדור עם פירה – אסתר רוזוב. עד מהרה נתהדקו יחסיהם והתקרבו. במשך הזמן התארסו.
דצמבר 1914 – טרומפלדור נפגש עם זאב ז'בוטינסקי באלכסנדריה. מפגש שיצר את הנסיבות להקמת גדוד עברי בצבא הבריטי. שניהם פונים אל שלטונות הצבא הבריטי במצרים ע"מ לשכנעם להקים יחידה יהודית, שתהיה מורכבת מפליטים חייבי גיוס ותלחם לשחרור א"י מעול התורכים.
בסופו של דבר יצא שהיחידה היהודית המתוכננת לא הייתה של לוחמים אלא של נהגי פרידות. רבים הסירו ידם מהרעיון אך לא טרומפלדור שכהרגלו דרש בקטנות כבגדולות- גם נהגי פרידות טובים לשם השגת המטרה; גורל העם תלוי בשחרור א"י מעול השלטון התורכי. ובשחרור הזה צריך לקחת חלק בתור יחידה צבאית עברית.
מה הייתה מטרתם של האנגלים, שנתנו את ידם להקמת הגדוד? כותב איאן המילטון מפקד הכוח בגליפולי: "בדרכי אל הנמל ביקרתי אצל גדוד נהגי פרידות מפליטי היהודים… הם עשויים למעשה לשמש לנו כפיתיון לעורר את התלהבות העיתונאים והבנקים היהודיים לטובת עניינינו: הראשונים יעניקו לנו את הצבע והאחרונים את המטבע. על כל פנים ככל שהעניין תלוי בי, בדעתי לתת הזדמנות לעם הנבחר".
אפריל 1915 – טרומפלדור נתמנה לסגנו של מפקד הגדוד האנגלי בדרגת סרן. כמי שדרש מעצמו הקרבה מוחלטת ומשמעת צבאית טהורה כך נהג גם כלפי אנשיו בגדוד, כדי להוכיח שיהודי אינו פחדן. זו הייתה דרישה שלא עלתה בקנה אחד עם הקשיים שנתקלו בהם.
הגדוד נשלח לגליפולי, מן הקשות בחזיתות של מלחמת העולם הראשונה. טרומפלדור אילץ את אנשיו להתאמן תוך כדי הפגזות, והיה נוהג לצאת באישון לילה, רכוב על סוסתו הלבנה, לטפל בפרידות.
זה הפך לשם דבר ללעג ואפילו לגנאי. ראו בכך גבורה פזיזה ולא אומץ לב יהודי.
טרומפלדור במכתב לפירה ארוסתו משדה הקרב: "כציפורני מכשפות אגדיות נתקעו חיצי השרפנלים בגופים בריאים, שריריים – המוות ריחף מסביב ככלה המחפשת חתנים והיה נעים עד לאימה להביט בפניה".
אוקטובר 1916 – טרומפלדור נוסע ללונדון, לאחר שנואש ממאבקו לחדש את קיומו של הגדוד. שם נפגש עם ז'בוטינסקי שגם הוא טרח למען אותה מטרה. מאמציהם לא נשאו פרי אלא רק כעבור שנה אבל אז כבר היה טרומפלדור ברוסיה מתאמץ למען הקמת "חבורה סוציאליסטית ציונית למען ארץ ישראל, בה יוקם משטר חדש של קומונות קבוצות".
תמיד פגעו עיסוקיו הציבוריים בקשרים האינטימיים. מארוסתו שבמצרים הלך והתרחק ככל שהרחיק נדוד להגשמת תכניותיו המפליגות ולבסוף ניתק את קשריו איתה. אהבתו למטרותיו ניצחה תמיד את האהבות האחרות. וכך נשכחו הנשים שאהב, אולי, לא במודע, משום החשש מן החולין שבמסגרת המשפחתית. הוא לא יכול היה לחיות ללא אישה לידו , אך ניראה שלא היה מסוגל להתקשר קשר של קבע עם אישה אחת.
יוני 1917 – טרומפלדור מגיע לרוסיה "לעשות למען הרעיון הארצישראלי בכלל ולמען הציונות הלוחמת בפרט" לפעות בקרב הנוער היהודי, אשר טולטל ונפגע מהשפעותיה של המהפכה ברוסיה. כשנואש מרעיון הקמת גוף עברי צבאי הוא מתמסר כל כולו, כהרגלו, לפעילות בהסתדרות "החלוץ", והפך עד מהרה לאחד העסקנים הראשיים שלה;
מארגן צעירים לקבוצות הכשרה ונשלח לארץ כדי לארגן את קליטתם שם.
אוקטובר 1919 – הוא חוזר לארץ כשלפניו שתי משימות; לפעול למען המשך קיומם של הגדודים העבריים, ולחתור לקראת הקמת מסגרת פועלית מקצועית על מפלגתית (הוא היה אחד הדוחפים החשובים להקמתה של הסתדרות העובדים שנוסדה רק לאחר מותו, כשנה מאוחר יותר).
סוף דצמבר 1919 – טרומפלדור נפגש עם ישראל שוחט בת"א ונתבקש לעלות לצפון הארץ לכמה ימים כדי לעמוד על המתרחש בקבוצות כפר גלעדי ותל חי, במושב חמארה ובמטולה. לטרומפלדור היה זה אך טבעי לקבל את המשימה ללא היסוס ומשך הזמן הקצר, שהיה אמור לשהות בתל חי התארך והלך כי רגש האחריות כמפקד (והוא נתקבל כמפקד הצפון ע"י רוב האנשים שם) לא הניחו לו לזנוח את האנשים בצפון בשעת משבר.
האנשים בתל חי שישבו עמו תחת קורת גג אחת למדו להכיר את הסתפקותו במועט, את נכונותו להיות תמיד ראשון לכל עשייה, את אי רצונו לנצל את מעמדו כדי להשתמט מן החובות המוטלות על החברים, את כושר עבודתו בשדה ואת עצם העובדה,שמכל המנהיגים, וראש "השומר" בכלל זה, היה הוא היחיד, שבא אליהם ונשאר לשבת איתם.
1 במרס 1920 – י"א באדר תר"פ. בהתרחשויות בתל חי ביום זה לא הייתה לטרומפלדור שליטה חוץ מאשר מתחילת האירועים. עד היום לא ברור כיצד התלקח האירוע לקרב יריות, שבו נהרגו חמישה יהודים והוא נפצע פצעי מות.
יתכן שגרם לכך טרומפלדור עצמו , כאשר ירה באקדחו לאות, כי על החברים לפתוח באש בעוד חמישה ערבים חמושים, ממפקדי הערבים שהקיפו את החצר נמצאים "בעמדה" האסטרטגית ביותר בתוך החצר- בחדר העלייה.
בערב מחליטים לנטוש את תל חי. טרומפלדור מובל עם שאר הפצועים לכפר גלעדי, ובדרך הוא מת מפצעיו.
הרופא ד"ר גרי, יחד עם א. הרצפלד וחמישה עשר איש אחרים, הגיע עם ערב לתל חי וכשטיפל בו ושאל לשלומו ענה לו טרומפלדור:
"אין דבר , טוב למות בעד הארץ."
נוסח פשוט למדי למרוממי שמו, אשר הפכהו במהרה ל"טוב למות בעד ארצנו".
הספקנים מנגד, תהו האם סביר שאדם, רגעים מעטים לפני מותו, יעלה על דל שפתיו משפט פטריוטי כל כך.
אולם את המילים המרוממות האלה שמע גם א.הרצפלד ורשמם עוד באותו לילה בדוח לחבריו במפלגה. והרי על פי שני עדים יקום דבר. זאת ועוד, לאדם כמו טרומפלדור אשר כל חייו היו מסכת של מעשים, להם התמסר בכל נימי נפשו, ומוקדשים להגשמת חזונותיו הציונים והסוציאליסטים בארץ ישראל, לא היו המילים הללו אלא ההופעה האחרונה – לה התכונן, חזור והלוך, כל ימי חייו.
"אם הייתי מתבקש לנקוב בשמו של אדם אחד, גיבור אמיתי, אחד משכמו ומעלה בכל ההיסטוריה הציונית והיישובית שלנו לא הייתי מהסס – טרומפלדור. המיתולוגיה שלנו לא טעתה בזיהוי, היא בחרה באיש הנכון." יגאל עילם.