"אתם תהיו פה גם מחר, נכון?"
השאלה שחוזרת על עצמה כל יום מאז תחילת המבצע. בקשה לאישור, כמעט בתחינה: תחזרו. אל תשאירו אותנו לבד. אנחנו צריכים אתכם.
ואני חושבת לעצמי, מה עומד מאחוריה? הרי, הם בוודאי יודעים למה אנחנו כאן. אנחנו כאן כי יש מלחמה, כי מסוכן, כי צריך להישאר במקלט ואם כבר אנחנו יכולים להיות רק במקלט- אז לפחות נעשה מזה משהו מודרך, לפחות נהיה ביחד.
אז למה חשוב להם כל כך לדעת שנהיה גם מחר? הם לא שואלים אותי אף פעם מתי זה יגמר. הם לא מבקשים לדעת מתי לא יהיו יותר אזעקות, מתי יוכלו שוב לשחק בחוץ בלי לדאוג להישאר ליד המקלט.
רק שנהיה. רק שלא נעזוב אותם.
אז אתמול הבנתי את מה שחשדתי בו עוד מקודם, כי שליו אמרה את זה בצורה מאוד ברורה. ניסיתי לדבר איתם על שלום, הם לא הבינו מה זה. לא הצליחו לדמיין. שבת שלום? נו, זה שלא עושים בשבת שום דבר, בלי פלאפונים או טלוויזיה. רק שלום? מה זה שלום? לא יודעים.
מישהו אמר הפסקת אש. שאלתי, אתם רוצים שתהיה הפסקת אש? שלא יהיו יותר טילים?
ואז שליו אמרה את זה. לא, אני לא רוצה. אם לא יהיו יותר טילים, אז גם לא יהיו לנו יותר פעילויות של הנוער העובד.
ושוב חשבתי לעצמי מה הם חווים. כן, זה מפחיד. כשיש אזעקה, אפילו אם אנחנו בתוך המקלט ואפשר להתעלם- אז משהו קופא, נהיה מתוח, הדמעות פתאום עולות. איזו מציאות זאת? איך ילדה יכולה לגדול ככה, כשהמובן מאליו הוא שיש אי שם אנשים, בני אדם כמוה, שרוצים להרוג אותה?
אבל זה לא הדבר היחיד שהם חווים בשבוע וחצי האחרון. בשבוע וחצי האחרונים יש גם מי שדואג להם. שיכנסו למקלט ולא יצאו אם יש אזעקה, שיאכלו כשהם רעבים, לשאול מה קרה כשהם בוכים. יש מי שדואג לראות שהם הגיעו הביתה בשלום אחרי שהפעילות הסתיימה, וגם- שכיף להם. שפשוט כיף להם אחד עם השניה, שלא משעמם.
ואני מכירה אותם עוד מלפני מבצע "צוק איתן". הם תמיד מסתובבים ליד הסניף. משועממים, מבקשים, שואלים אם אולי במקרה הפעם הפעילות היא בשבילם ולא רק לגדולים.
אז מה השתנה בחיים שלהם בשבוע וחצי האחרונים? מישהו, אי שם, רוצה להרוג אותם. שולח טילים אליהם הביתה.
אבל גם, מישהו ממש כאן רוצה בשלומם. דואג להם. אוהב אותם. פתאום הם "הילדים מהדרום", וכולם רוצים לחבק ולאהוב-
זה לא משנה שביום-יום המציאות שלהם לא פחות קשה. העוני, ההזנחה… הם לא מספיק מעניינים בשביל שנשקיע בהם את מיטב כספנו וכוחותינו.
ומה אני חווה בתוך זה?
את הבלבול שלהם, אני מניחה. המציאות הבלתי אפשרית הזאת, החרדה לחיי ובעיקר לחיי החניכים. התחדדות חוש השמיעה שלי וערנות לכל בום או שריקה.
ולצדה, את האהבה שהם מעניקים לי בצורה גלויה כל כך. מייחלת שאקח מכל זה את המד"ציות והפעילות שחשובה להן כל כך. שאזכור שהן מרגישות משמעותיות ומשנות כי הן באמת כאלה. ואת הידיעה הכבדה הזאת שיושבת עלי, כמו עליהם, שכשכל זה יגמר- החיים שלהם יראו, בערך, אותו הדבר.
ומי, אני שואלת את עצמי, יהיה שם כדי לדאוג להם?
גם הם שואלים.
"תהיו פה גם מחר, נכון?"
נועה סברון, גרעין גלעד, מדריכה בוגרת באשקלון
מאז תחילתו של מבצע "צוק איתן" מדריכי הנוער העובד והלומד פועלים במקלטים השכונתיים שנפתחו בכל עיר – אשדוד, אשקלון, שדרות ובאר שבע. המקלטים פתוחים והמדריכים מזמינים אליהם את ילדי ונוער השכונה אשר נמצאים בהם גם ככה רוב שעות היום. לחלק מהמשפחות, זהו המרחב המוגן הבטוח הקרוב ביותר. הילדים והנוער שמגיעים למקלט עוברים פעילות הפגתית, לצד חינוך לתכנים של "שלום בעיתות מלחמה" סולדיריות וחוסן חברתי. המרחב המוגן שנוצר במקלט עם מדריכי התנועה אינו רק פיזי אלא גם נפשי ורגשי. המטרה היא ליצור מקום העוטף את הילדים במציאות הקשה הזו, ומעניק אישור לתחושות ולקשיים שעולים בתקופה הזו. המדריכים אשר בוחרים להגיע יום-יום הם גם רכזים ומדריכים בוגרים וגם מד"צים (מדריכים צעירים) בשכבות י'- יב' שמדריכים בקינים כל השנה ופועלים עכשיו בהתנדבות מלאה ומתוך תחושת שליחות.
"לצערי הילדים בדרום כבר רגילים לשהות ממושכת במקלטים, אז אנחנו באים ומנסים להוציא אותם קצת משגרת המלחמה ולעשות להם כיף." מיתר פלדמן, מספרת לידיעות אחרונות-24 שעות על הפעילות במקלטים בדרום.