שיעור חברה לעם היהודי
יואב רימר מסכם את מחשבותיו בעקבות אוהל משותף עם בני עקיבא לציון ט' באב
בתחילת השבוע התקיים בכיכר רבין שבתל אביב מפגש ייחודי שהיתה לי הזכות להימנות על מארגניו. אוהל פתוח, שהקימו חברים מתנועות הנוער בני עקיבא והנוער העובד והלומד, אשר ארח דוברים מגוונים מתחומי החברה והרוח ונועד לזמן שיח אחראי סביב נושאים יסודיים בהוויה הישראלית. שיח ביו חברים ותנועות שהמחלוקת ביניהם רבה, אך שותפים בתחושת האחריות לדמותה של החברה הישראלית ולעתידו של העם היהודי. האוהל התקיים, ולא במקרה, סביב המועד הטעון של ט' באב. אני מביא בזאת דברי סיכום אישיים שלי. לא סיכום הדברים שנשאו הדוברים, ולא רק חוויות אלא ניסיון לשתף בהלך הרוח של מחשבותיי במהלך היומיים המיוחדים הללו ושבועות העבודה לקראתם.
הציבור החילוני בישראל, ברובו, אינו מציין באופן מיוחד את ט' באב. גם אצלנו, בתנועת הנוער העובד והלומד, לא הייתה נהוגה התייחסות מרכזית ליום החורבן. זוכרים לא לקיים פעילות "רועשת". לכל היותר עשוי מדריך לקרוא עם חניכיו את מאמרו של ברל- "חורבן ותלישות" מ 1934, ובו נזיפה במדריכי אותה "הסתדרות נוער חלוצית" אשר ארגנו מחנה קיץ ליום תשעה באב. הוא כתב:
"אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת (יציאה למחנה ביום ט' באב, י.ר) מתוך ידיעה מה הם עושים". ועוד: "לא אשכח, לא אוכל לשכוח, את יום החורבן – היום האיום מכל הימים, יום גורלנו".
בימים אלו, בהם אנו רואים מבעד ליופי ולחוסן שנגלו בחברה הישראלית, גם אלימות, גזענות והדרה מצטרפת ל"נזיפתו" של ברל גם התביעה להיאבק בשנאת חינם עליה ע"פ המסורת חרב בית המקדש השני. שנאת חינם אינה "שנאה נטולת סיבה" כפי שמפרשים רבים, כי אם קנאות וקיצוניות המובילות לאלימות ואשר אינן מותירות מקום לדעות מנוגדות.
"אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. מפני שנאת חנם שבלבבם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית…"
(הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, פירוש לתורה)
לשנאה אשר גרמה לחורבן הבית היתה סיבה- היא כוונה כלפי אלה פעלו ע"פ סולם ערכים אחר מאנשי בית שני. יהיה סולם זה שבור ככל שיהיה- עצם ההגעה לכדי שפיכות דמים בשל המחלוקת הערכית מטילה על הקנאים את האחריות על חורבן הבית. הקנאים ככל הנראה לא היו רוב בעם ישראל. הם לעולם אינם רוב. אך האש שהם מבעירים, אש ממש או אש מטפורית, מאיימת על ריבונותו של העם. "האלימות", כפי שאמר ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל – "היא כרסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית". מאבק זה בקיצוניות האלימה הוא אחד היסודות למפגש בין שתי התנועות.
זכות גדולה זיכו אותנו השותפים מתנועת בני עקיבא שהזמינו אותנו לקיים יחד עמם את אוהל ההידברות. בעשותם זאת הם למעשה דחפו אותנו לחזור לעצמנו, ולציין מועד חשוב זה אשר יש בו חשיבות אדירה גם עבור אדם שאינו מייחל להקמה פיזית של בית המקדש אלא "רק" לקיום של חברה ישראלית ערכית החיה בשלום (בינה לבין עצמה ועם שכניה והמיעוטים החיים בקרבה). חברת מופת.
דני הירשברג, מזכ"ל תנועת בני עקיבא, ציין כי קריאת מגילת איכה באוהל, בנוכחות חברים משתי התנועות, היתה הקריאה המשמעותית ביותר שנכח בה. ראשית, אני חייב לציין כי אם בעצם נוכחותנו באוהל כבר "הענקנו" לאדם רב פעלים כזה חוויה כה משמעותית- דיינו. אך אם יורשה לי להתחבר לדבריו ולציין כיצד אני מבין את המהלך החשוב הזה, אפנה לפילוסוף היהודי מרטין בובר אשר כתב (ואיני מצליח להיזכר היכן ולכן הציטוט אולי אינו מדויק) כי "ראשיתו של עם-העמים יכולה להיות רק עם אחד אמיתי".
בובר מכוון ליום בו תדע האנושות לנהוג כ"עם של עמים", באחריות הדדית לגורל האנושות ולעתידה על פני כדור הארץ. הוא מבין כי על מנת להגשים פרויקט אדיר מימדים כזה, נדרש מודל מוצלח. מודל זה אינו יכול להיות קהילה הומוגנית ומסתגרת, וגם לא מפגש של בחירים רבי מעלה אך שונים זה מזה שמצליחים לנהוג בכבוד הדדי. הדגם על פיו יכול להתגשם עם-העמים חייב להיות עם מסוים, מגוון ומלא סתירות ומאבקים פנימיים כפי שעם הינו תמיד, אשר מצליח לקיים בינו לבין עצמו ובינו לבין שכניו את אותה "רוח של חברותא", את אותם יחסים הדדיים, זהירים ומלאי כבוד (גם אם אינם נעדרים מחלוקת) שעתידים להתגשם ביום מן הימים בין כל עמי תבל. בובר מבקש לייעד לעם ישראל את התפקיד הזה. השבוע, בתשעה באב תשע"ד, צעדו שתי התנועות צעד זעיר וצנוע בכיוון זה.
קצרה היריעה מסקירה שלמה של השיחות שהתקיימו באוהל. שיחות מרחיבות אופקים, מקוממות בחלקן, עמוקות. שיחות שהותירו שאלות בלב כל השומעים. לעתים, דבריו של דובר דתי היו קלים יותר לעיקול עבור השומעים החילונים. לעתים, להיפך. כל שאלה שנשאלה פתחה צוהר לעולם הנפש העשיר של המשתתפים. השיחות שהתקיימו בהפסקות (המועטות), לכאורה בשולי ההתרחשויות, היו כצפוי, מרתקות. אינספור רגעים אינטימיים וכנים בין אנשים רבים, אשר חלוקים בסוגיות רבות, אבל מוכנים לעמוד זה מול זו פנים אל פנים.
דני הקריא בדבריו באוהל מתוך שירו של אביגדור המאירי:
בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ
אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?…
… לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם!
יְרוּשָׁלַיִם,יְרוּשָׁלַיִם בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!
אבקש להוסיף שאלות לשורות החשובות הללו:
"שאלו לשלום ירושלים. שלא מצאתי כלי מחזיק ברכה לעולם אלא השלום. ועיר זו ששלום בשמה, מה אתם עושים שיהיה בין יושביה שלום? שאם אין שלום ביניהם, איזו תורה אתם מוציאים מציון? תורת צדוקים ותורת פרושים? תורת נוקמים ותורת נוטרים? תורת משה ותורת ישוע ותורת מוחמד, שמאמינים כולם באל אחד, ונבצר מתלמידיהם לשאול אם משלוש תורות עולה הסכמה אחת שתעשה שלום ביניהן?… זו תורת שלום שיוצאת מירושלים? או תורת חורבן שגזרתם בלבכם להביא אלה על אלה?… מופת לעמים אתם מבקשים להיות? או עם ככל העמים שאומרים: בכורתי קודמת לבכורתך?…
מתוך הספר "פנים אל פנים" מאת אלוף הראבן
בסיומו של מפגש מרגש, קל לשכוח שהדרך אליו לא היתה פשוטה. מתוך שעשינו צעד חשוב בהכרת המשותף, נוח להניח בצד את המחלוקות, את תפיסות העולם השונות – ולעיתים, סותרות ומכחישות זו את האמת הגלומה בזו. חלקים מהמפגש הותירו אותי נסער, כועס, מתוסכל. לעתים היה צורך להדק בחוזקה את היד על תחתית הכיסא ולנשוך שפתיים בכדי לאפשר למפגש להתקיים.
אמונתי היום היא שאין דרך אחרת מלבד לאפשר למפגש הזה להתקיים. כל עוד הוא מפגש מאתגר, פורה ותובע תיקון. לא רק הנחת הדעת מתוך ראיית הטוב. לא רק הכרה איש ברעהו בחינת "איש באמונתו יחיה" אלא התמודדות – זה על מוסריותו של זה, זה על עומקו של זה, ויחד כנגד אש הקנאות ברחוב הישראלי ובשם עתידה של החברה הישראלית ומדינת ישראל – כמדינת מופת יהודית ודמוקרטית.
לדוד וכרמל מבני עקיבא, למיכל וגילה, לכל הדוברים שכיבדו אותנו בנוכחותם ולאורחים הרבים- תודה. תודה על שהפכתם את האוהל לאוהלכם והזמנתם אותי לשרות תחת אוהלכם.
יואב רימר, מחלקת הדרכה כלל תנועתית
