רותם בנסאדון
כתבת "המערכת"
קן בנימינה
ביום השואה כולנו נלבש חולצות לבנות, נלך לטקסים המרכזיים בבית הספר, בתנועה, בצבא ובישוב. נעמוד בצפירה, נרכין את הראש, נראה בטלוויזיה סרט או שניים שמראים רק פעם בשנה. נהיה עצובים, נדבר על הגבורה ונשמע על המרידות. כשנלך בהפסקה, במסדרון, או סתם ברחוב לא נראה ילדים משחקים בכדור, אנחנו נראה ילדים בחולצות לבנות מתכוננים לטקס בערב. כשנפתח את הטלוויזיה לא נראה סדרות מצחיקות אנחנו נראה עדויות של ניצולים או סרטים על אלה שכבר לא בחיים.
אז מה זה בעצם יום הזיכרון לשואה ולגבורה במדינת ישראל? ולפני יום הזיכרון – איך מתייחסים לזיכרון השואה במדינת ישראל ביום יום?
מלחמת העולם השניה והשואה היא פרק חובה לבגרות בהיסטוריה לכל תלמידי י"א. רוב תנועות הנוער ובתי הספר מוציאים תלמידים בכיתות יא-יב למסע חינוכי ולימודי לפולין.תלמידים במסגרת בתי הספר נפגישם עם ניצולי שואה, מדברים על השואה בשיעורים ולומדים על המרידות שהיו..וכל זה כדי לזכור, לזכור ודבר לא לשכוח.
אבל מה באמת אנחנו זוכרים? אנחנו זוכרים כמה יהודים נרצחו בשואה. אנחנו זוכרים כמה ילדים נרצחו. אנחנו זוכרים את מרד גטו ורשה. אנחנו זוכרים שהיו תנועות נוער. אנחנו זוכרים את היטלר ואת הנאצים ואת המלחמה. אנחנו לומדים על סיפורים של ניצולים\שורדים. אנחנו לומדים על מחנות ההשמדה ועל מחנות הריכוז, אנחנו יודעים שהיו גטאות.
אבל אני הולכת לשאול אתכם כמה שאלות, שגם אני לא יודעת את התשובה לכולן:
אתם יודעים כמה ניצולי שואה עלו למדינת ישראל אחרי המלחמה?
אתן יודעות כמה מהם עלו לישוב בו אתן גרות?
אתם יודעים כמה ניצולי שואה חיים כיום בישוב שלכם?
אתן יודעות כמה מהם חיים ברחוב ביחד איתכן?
אתם יודעים כמה ניצולי שואה חיים כיום מתחת לקו העוני?
אתן יודעות כמה מהם חיים לבד, ללא משפחה או חברים?
אתם יודעים מה עלה בגורלם של כול אותם יהודים ששרדו את השפל של האנושות אחרי שהם עלו לארץ?
וכאן, לדעתי, הבעיה אני חושבת שכחברה אנחנו זוכרים רק צד אחד של השואה – את הצד שכבר לא איתנו, את השישה מליון יהודים שנרצחו. אבל אנחנו נוטים לשכוח את כל אותם ניצולים שחיים בינינו שכולם בגילאים של הסבים והסבתות שלנו, אבל לא לכולם יש נכדים ולא לכולם יש ילדים או מי שישמע את הסיפור שלהם.
נתן יונתן כתב "החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר" ואני מפרשת – אם אנחנו החול, אנחנו זוכרים את הגלים משמע את המתים אבל לקצף , לחיים, לכל אתם ניצולים שחיים בינינו, אין זוכר.
אני לא מבינה איך אותה מדינה שדואגת להוציא תלמידים למסעות לפולין, שבוחנת תלמידים בבגרות על מלחמת העולם השניה והשואה, איך אותה מדינה שחלק לא קטן מחלוציה הראשונים היו ניצולי שואה שעלו מייד לאחר המלחמה , איך אותה מדינה מפקירה אותם לעת זקנה ? איך קורה דבר כזה?
מפריע לי שאני לא מכירה ניצול שואה, מפריע לי שלא מדברים על הניצולים בטקסים המרכזים, למה מדברים רק על הנרצחים, פריע לי כי קשה לי לקרוא את הדוח שפורסם השנה שאמר : "30% מניצולי השואה מספרים כי הם נאלצו לוותר על מוצרי מזון בסיסים השנה כדי לקנות תרופות". אני לא מבינה איך זאת תמונת המצב במדינה כיום, ישנם בישראל קרוב ל 200 אלף ניצולי שואה, 50 אלף מהם חיים מתחת לקו העוני!
ואני אומרת לא! אני לא מוכנה לשכוח. השנה יצאתי למסע לפולין במסגרת הנוער העובד והלומד והבנתי שכל דבר בחיים מתחיל בבחירה, ושאם אני אבחר לא לשכוח, לזכור, או לשנות פה משהו אז אני אצליח.
אז השאלה האמיתית היא – מה אתם בוחרים? גם לכן זה מפריע?
ואם בחרתם\ן שאתם\ן רוצים\ות לעשות משהו, כי נמאס לכם מהמצב אז ריכזתי עבורכן ועברוכם מספר פעילויות שאפשר,וכדאי לעשות עם הקן, הסניף , המועדון או אפילו עם סתם חברים
1. לברר כמה ניצולי שואה יש בישוב בו אתם גרים ולקבוע פגישה עם כמה הם, לשבת איתם, לדבר, להבין אם הם צריכים עזרה ( עזרה יכולה לבוא לידי ביטוי בהמון דרכים, גם לשחק שח-מט עם הסבתא שגרה ממול זאת עזרה)
2. להעביר פעולה לחניכיםות על ניצולי השואה ולחשוב איתםן איך אפשר לשמח אותםן, אולי אפילו "לאמץ" ניצול כקבוצה (אפשר ורצוי לא רק בסמוך ליום השואה, ניצולי השואה גרים בישוב שלכם כל השנה, לא רק ביום הזיכרון )
3. בהמשך להצעה הראשונה , להכין שיעורי חברה ולספר את סיפרם של ניצולי השואה (אלה שפגשתם והכרתם) כיום, אם רע להם\ טוב להם\ הם צריכים עזרה
4. לארגן עדות מניצול\ת שואה
5. ולמשקיעיםות מבינכן.ם אפשר להכין לוחות "הידעת?" על מצב ניצולי השואה בארץ ולתלות ברחבי הקן או אפילו על לוחות המודעות בישוב
6. לארגן אירוע התרמה למען ניצולי השואה , לאסוף אוכל, כסף,ספרים.
לסיכום עזרה כמו שהבנתם, לא חייבת להיות כלכלית עזרה יכולה לבוא בכל צורה ובכל אופן שתבחרו , רק אם תחליטו שאתם רוצים. מקווה שתבחרו לשנות !
רוצה להצטרף ל"מערכת הכתבים התנועתית"? השאר/י את פרטיך כאן