"ויותר הצבעים לא יסתירו אדם מאדם"
(כותונת פסים, מאיר אריאל)
עמדת הנוער העובד והלומד
גרסה – מאי, 2015
בימים האחרונים אנו עדים למחאה קשה וכואבת שמובילים ישראלים יוצאי אתיופיה. המחאה פרצה בעקבות סרטון בו נראים שני שוטרים ממשטרת ישראל מכים את החייל דמאס פיקדה.
זו לא מחאה של מגזר, או קבוצה או קהילה, זוהי מחאה של החברה הישראלית שהפערים בה, בין אדם לאדם, נעשו בלתי נסבלים.
מקרה הכאת החייל, למרבה הצער, מצטרף לשורה ארוכה של אירועים שמבטאים את חוסר השוויון, האפליה והגזענות הנטועים עמוק בחברה הישראלית.
אנו זוכרים את המחאה בעקבות השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה בשנת 1996.
אנו זוכרים, אך לפני שנים ספורות, את בתי הספר הדתיים בפתח תקווה שסירבו לקלוט אליהם תלמידים ותלמידות בני הקהילה.
אנו זוכרים את ההסכם שנחתם בין שכנים בשכונה בקרית מלאכי שלא להשכיר דירות ליוצאי אתיופיה ב2012.
אנו זוכרים את החשיפה מלפני כשנתיים, שהזריקה למניעת הריון מסוג "דפו-פרוברה" ניתנה באופן גורף לנערות ונשים במחנות המעבר באתיופיה ועם העלייה לארץ, זאת על מנת לצמצם את הילודה בקרב הקהילה.
כל התופעות הקשות הללו, אינן מקריות או חד פעמיות. הן חלק ממדיניות מפלה המאפיינת חברה שמסרבת לקבל לתוכה את מי שצבע עורו, תרבותו, או שפתו, שונים. הן חלק ממדיניות המובילה לכך שיותר ממחצית מהילדים ממוצא אתיופי נמצאים מתחת לקו העוני.
הקהילה האתיופית שמרה במשך אלפי שנים באדיקות על יהדותה, וטיפחה את חלומה – להגיע לארץ ישראל, לירושלים. למרות גלי התבוללות והתנכלויות עמדה הקהילה גאה ונחושה ולא ויתרה על היהדות ועל חלומה. בכך מהווה הקהילה השראה לכלל העם היהודי.
בגבורה רבה, בהובלת מנהיגות ומנהיגים חולמים ואמיצים, עזבו בנות הקהילה ובניה את הכפר, את הבית ואת המשק, ובדרכים לא-דרכים, תוך ייסורים גדולים ומוות של אלפים, הגיעו לכאן, לציון, אל הארץ הנשאפת.
עלינו, על החברה הישראלית כולה – המכילה יהודים ערבים ודרוזים, ותיקים ועולים, בני דתות ועדות שונות – להיות ראויים למאבקה של הקהילה האתיופית לעלות לישראל. עלינו להיות ראויים למחיר הכבד ששילמה הקהילה בנפש בדרכם לארץ. עלינו לבנות יחד את ירושלים הנשאפת – יפה, שוויונית וצודקת.
עלינו לינוק מערכי מגילת העצמאות ולדרוש מעצמנו לעשות כל שלאל-ידינו, כולל דרישה חד משמעית מממשלת ישראל לממש את החתום והנצור בלב ישראל:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.
מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה.
מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."
אנו חניכי ומדריכי תנועת הנוער העובד והלומד, מאמינים כי שוויון ערך האדם הוא הערך המרכזי שסביבו יש לבנות את חברת המופת בישראל. אנו חברות וחברי התנועה, נערות ונערים, יהודים ערבים ודרוזים, עולים ובני עולים, מסורתיים וחילוניים, מהעיר, הכפר, הקיבוץ והמושב דורשים היום:
ממדינת ישראל, מנהיגיה ומוסדותיה
לאסור כל אפליה, גלויה או סמויה כנגד כל אדם בשל מוצאו או צבעו;
להילחם במוסדות המפלים ולהוקיע אותם, באמצעות חקיקה ופיקוח;
להילחם בעוני המנוון, בחוסר התעסוקה, בהזנחת השכונות;
לנקוט צעדים ממשיים לשינוי המציאות – בחינוך, בהשכלה הגבוהה, בתעסוקה, בדיור;
ממערכת החינוך
בתי הספר, הארגונים הפורמאליים והבלתי-פורמאליים – לאמץ אל תכניות הלימודים וההדרכה את סיפור העלייה הציוני של הקהילה האתיופית;
לחנך את הילדים, בני הנוער והמבוגרים לאורו של סיפור העלייה הנועז וגיבוריו;
לציין את זכר הנספים בדרכם לארץ ישראל – 4,000 ילדים, נשים וגברים שחרפו נפשם בדרך הקשה ובמחנות הפליטים על אדמת סודן;
להכיר את יופייה וייחודה של הקהילה, מנהגיה ואורחות חייה;
אנו מאמינים שבכוחם של בני הנוער לחולל שינוי עמוק ויסודי בחברה. בכוחם של בני הנוער ליצור בקהילה מנהיגות אחראית ואמיצה.
אנו מצפים מבני הנוער – להיאבק בכל אלימות מילולית או פיזית, בכל גילוי גזענות, בכל אפליה גלויה או סמויה – בבתי הספר, ברחוב ובצבא.
אנו מצפים מבני הנוער – להיאבק בדרך של חינוך הילדים הצעירים, האחים הקטנים והחניכים. לבנות קנים, מועדונים וסניפים של תנועות נוער וארגונים שיהוו בתים שבבסיסם קבוצה, חברות ואחריות האחד על השני ועל החברה כולה.
אנו מגנים שימוש בכל סוג של אלימות, כלפי כל אדם. אלימות היא דרך שאין ממנה מוצא, ואין בה תקווה: "באמצעות אלימות תוכלו אולי לרצוח את השקרן, אך לא תוכלו לרצוח את השקר, וגם לא לבסס את האמת." מרטין לותר קינג.
אנו קוראים למנהיגי המאבק הנוכחי ולמנהיגות הקהילה בשכונות ובערים, בני הקהילה האתיופית ולאלה שלא – להתלכד יחד, לדרוש את המגיע לכל אדם במדינת ישראל: יחס הוגן, חינוך שווה והזדמנויות שוות. זהו מאבק, שמטרתו לא להבליט את השונה והמפריד, אלא ליצור את המחבר והמשותף – המשותף שהוא בניית חברה טובה וצודקת, כאן בארץ ישראל.
