אני עדיין מאמינה, בכל ליבי, שרוב העם מאמין בשלום, כפי שרבין אמר אז בכיכר ב-95', רגע לפני. לא בתהליך שלום כזה או אחר אלא בשלום, שלום אמיתי שעושים בין אנשים. שרובנו פשוט רוצים לחיות בשקט, לאהוב ולא למות. שלום שלא עושים רק עם אויבים, אלא ביננו.

לפני 20 שנה נרצח ראש ממשלה בישראל, בכיכר מלכי ישראל. רצח שאיים לקחת את הדמוקרטיה שלנו לתמיד ואת האמונה שעל אף השוני והמחלוקות, אפשר לחיות כאן ביחד. במשך 2000 שנות גלות חלם העם היהודי על הארץ מובטחת, ארץ שזכה לחיות בה לאחר מאבק ארוך ועיקש. היום, יש עדיין סכנות רבות שעומדות לפנינו בדרכנו המשותפת. בנוסף לסכנת הטרור מחוץ, נוספת הסכנה שפשוט לא נאהב אחד את השני, שלא נראה את הפשרות הכואבות שכולנו עושים כדי להמשיך יחד. שנשכח להקשיב ולשוחח ושיש גם צדק ואמת בדבריו של האחר. הסכנה שנהיה צודקים ובודדים, מיואשים מהמצב בלי יכולת להוציא את הראש מהבוץ.
אל מול הסכנות הללו ניצב האתגר ההיסטורי המשותף של כולנו – להצליח למצוא דרך לחיות כאן ביחד ובמשותף על פיסת הארץ הצנועה שלנו.
לצערי, דווקא אנחנו מהווים את המכשול הכי גדול לעצמנו. למשל התקשורת שמשדרת את האלימות ללא סינון, בוחנת אותנו כמה נוכל לבלוע אותה ולהישאר שפויים. פוליטיקאים משכנעים אותנו במשך שנים שאי אפשר לחיות עם העם הערבי בארץ, שכולם רוצים להרע לנו, שאין לנו איך לחיות מלבד על חרבנו. וכשאינם עסוקים בטרור, הם משכנעים אותנו שגם אנחנו, היהודים, לא יכולים להתאחד ולהתאגד. פעם אחת לא אשכנזים ומזרחיים, הרי תרבות אחת חייבת לנצח. בפעם השנייה לא דתיים וחילוניים, כי הרי דתיים זה שטחים וחילונים זה ירידה מהארץ וסרבני גיוס. לקינוח, הם מנסים לשכנע אותנו שהפערים הכלכליים ביננו הם גזרת גורל וכורח המציאות ומקדשים היגיון של עשירים מעטים ועניים רבים.
הלקח מרצח רבין אותו החברה הישראלית חייבת לאמץ לחלוטין, אם חפצת חיים היא – לדעת לחיות אחד עם השני למרות המחלוקות. המשותף ביננו גדול על המפריד. ויש לנו הרבה מה לאבד אם לא ניקח את הלקח הזה וניישם אותו בכל חלקי החיים. לשים גבולות לפגיעה בדמוקרטיה מצד אחד, להילחם על חופש הביטוי מן הצד השני לכל חלקי החברה. כי אנחנו וחייבים לצעוק כשכואב לנו וחייבים שדעתנו לא תושתק.
לנסות להקשיב ולא רק להיות צודקים. כי "מהמקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב."

את התשובות שלי לאתגר הזה אני מחפשת אצל הנוער. בקיץ האחרון השתתפתי בוועידת התנועה העשירית של הנוער העובד והלומד. השתתפו בה אלפי חניכים יהודים, ערבים ודרוזים, עולים וצברים, שומרי מסורת וחילונים, קיבוצניקים ומושבניקים. ראיתי במו עיני איך שלל הזהויות בחברה הישראלית, נפגשות. חושבים שזה פשוט? ממש לא. יש ויכוח, וסערות, וכעס ושאלות קשות שמוטחות, אבל לא קמים והולכים.
בסוף הועידה הצביעו חניכי הנוער העובד והלומד על דרישה לא לשחרר לעולם את יגאל עמיר, שהשבוע אחיו איחל לסילוק מהעולם של נשיא המדינה ונקרא לחקירה.
בשבועות האחרונים אותם בני הנוער, מדריכים בערים רבות בישראל במסגרת אוהלי זכור ובבתי הספר ומנסים להעיר את החברה הישראלית, לצאת מהאדישות, להכיר את סיפור הרצח ואת הציווי שהוא מצווה לנו. לזכור את הרצח – לעולם, ולהיאבק על הדמוקרטיה העדינה שלנו. לא לתת שיפגעו בה.
אבל חניכי הנוער העובד והלומד לא לבד. בברית עמוקה ולא מובנת מאליה נוצרה קואליציית "זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה." שמכילה תנועות נוער רבות, דתיות וחילוניות עם שוני אידאולוגי גדול שחברו סביב אותה המטרה, שמירה על הדמוקרטיה בישראל.
לשמחתי הועידה בקיץ והמפגש עם הייחודי בקואליציה, דווקא עם תנועת בני עקיבא הכל כך רחוקה ממני, מזכירות לי שלפעמים צריך פשוט לתת לבני הנוער לצעוק את אשר על ליבם. כי רוב המבוגרים כבר ויתרו הקול של הנוער תמיד אמיתי וחף מתאוות כוח, אלימות ופוליטיקה. ויש בו כוחות אדירים ליצור מציאות חדשה ותקווה חדשה.
תקשיבו להם, צאו מהבית ובשבת הקרוב, בואו לכיכר!

מיכל קוסקי היא רכזת ההדרכה בתנועת הנוער העובד והלומד.
.

20 שנה חלפו מאותו לילה בוא התכנסו מאות אלפי אנשים ונשים בכיכר מלכי ישראל לעצרת "כן לשלום ולא לאלימות" . 20 שנה חלפו מאותו לילה נורא בו נרצח יצחק רבין ז"ל ע"י אזרח ישראלי, יהודי בן עמנו.
אני הייתי בת שלוש בזמן הרצח והחניכים והחניכות שלי עדיין לא נולדו.
זיכרון הרצח השתרש אצלנו מתמונות, סרטים, מסיפורים על האווירה שהייתה בארץ.
בשנים האחרונות, כמדריכה ומחנכת, אני בוחרת להתמודד על מה זה אומר לזכור את רצח יצחק רבין, את מה צריך להדגיש? את הדרך המדינית? את השאיפה לשלום? את ההסתה? את גבולות הדמוקרטיה?
ואיפה זה בכלל פוגש אותנו היום? האם יש בכלל צורך עוד להזכיר עשרים שנה אחרי?
לצערי, אני נתקלת גם בהרבה גורמים שפשוט רוצים לשכוח. אם זה בבתי הספר, בישובים וברחובות הערים. רוצים לגרום לנו לשכוח שמדובר פה על סה"כ על מחלוקת קטנה, רוצים להגיד לנו שזה היה רק מפגע בודד, ושאין סיכוי שרצח פוליטי יחזור שנית.
אך את זה אני לא מוכנה לקבל, ואני נאבקת יחד עם חברי מתנועת דרור ישראל וחניכי מהנוער העובד והלומד – על הזיכרון. לזכור.
לזכור ולא לשכוח את מה שהיה בשנת 95, את הפילוג הגדול בין המחנות, המחלוקת על גבולות הדמוקרטיה, הפיגועים והאלימות מצד הפלשתינאי וכן מהצד היהודי, על ההסתה הפרועה והאלימה שהובילה בדרך ישירה לרצח.
בנאומו האחרון אמר רבין: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה, זו לא דרכה של מדינת ישראל".
במשפט קצר זה אני רואה את הקישור למה שקרה לפני 20 שנה להיום, למאבק שצריך להתבצע בימים אלו בחברה הישראלית .
מאבק שדורש מאיתנו – לא לשתוק. לא לשתוק אל מול האלימות המתפרצת ברחובות, אל מול הטרור המציף אותנו, אל מול אלימות מתוכנו אל כל מי ששונה מאיתנו, אל מול הגזענות והשפה האלימה ברשת.
זה תפקידינו כמחנכים ומחנכות, כאנשים האוהבים את הארץ, שמוכנים להיאבק יחד עם עוד שותפים מכל המחנות על מהי הדמוקרטיה הישראלית.
המאבק הזה רחוק מסיומו ואם אנחנו לא נמשיך לשאת אותו הוא ידעך ויעלם. לא רק בגלל השונאים, אלא בעיקר בגלל השוכחים.
לסיום הייתי רוצה להזמין את כל מי ששמירה על הדמוקרטיה שלנו חשובה לו, לעצרת ה-20 לציון רצח יצחק רבין ז"ל שתתקיים בכיכר רבין ב-31/10, תחת הסיסמא "זוכרים את הרצח ונאבקים לדמוקרטיה". העצרת משותפת לתנועות נוער וארגונים חברתיים מכל הקצוות ודורשת מכל מי שהארץ חשובה לו להגיע ולהשמיע קול חזק וברור –
זאת לא דרכה של מדינת ישראל. אנחנו הרוב הדמוקרטיה ואנחנו כאן להישאר. עברו 20 שנה, ועברנו הרבה אבל אנחנו נמשיך להיאבק ביחד.

עצרת הזיכרון המרכזית לציון רצח ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ז"ל.

מוצאי שבת, 31/10/15, י"ח בחשוון, 20:00 כיכר רבין תל אביב.

אור נעמתי
מדריכה בקן רגבה, הנוער העובד והלומד.
בת קיבוץ רעים

בשבועות האחרונים אנו שומעות על מקרים מרובים של התעללות, רצח, אונס ואפליה כנגד נשים.
מקרה האונס האחרון שהתרחש במועדון ״אלנבי 40״ הוא מהדוגמאות המתוקשרות והבולטות שמייצגות מציאות קשה על החיים של נשים בתוך החברה הישראלית ותרבות האונס בפרט.
התגובות לפרשה האחרונה מביאות לידי ביטוי את עומקה של תפיסת תרבות האונס בחברה, ומביטוייה האשמת הקורבן, נתינת לגיטימציה למעשי אונס ואדישות כלפיהם וזילות חייה של האישה.

הכתבות שפורסמו על המעשה הגדירו את האירוע ״כיחסי מין״ מכיוון שהנפגעת לא סירבה מילולית או פיזית למעשיהם של הגברים.
הסכמה תחת השפעה של אלכוהול איננה הסכמה.
קיום של יחסי מין עם מספר גברים באמצע מועדון תחת השפעה של אלכוהול לא יכול להיות מוגדר אחרת מאשר כאונס – על פי החוק ועל פי ערכי המוסר האנושי.

חוסר היכולת של הנפגעת להגדיר את המקרה כפגיעה וכאונס מוכיחה לנו עד כמה שורשית תרבות האונס בחיינו. רוב הנשים שנפגעות בכלל לא יודעות שהן נפגעו, ותגובות החברה לא נותנות להן מקום להתלונן.
המקרה הזה מייצג באופן ברור את כל הסימפטומים של תרבות האונס. למשל הטענות כי הנפגעת "ביקשה את זה", או השאלות: "למה היא שתתה?" ו-"למה היא לא שמרה על עצמה?". הביקורת העצומה שיש כלפי התנהגות הנשים לעומת הביקורת כלפי התנהגות הגברים שאינה נשמעת יוצרת מצב מעוות. עלינו כחברה לגנות את מעשה שכזה בכל דרך ואף פעם לא להצדיק את האונס בשל נסיבות המקרה.
עלינו להבין כי נשים לא צריכות לשמור על עצמן – אלא גברים צריכים לא לאנוס. צריך לשנות את הקונוטציה של המילה "גבר" מאדם אלים, מנצל נשים, "תוקף" ופוגע. אנו דורשות מהגברים בסביבתנו לעצב דמות של גבר חדש אשר לעולם לא פוגע באישה או מנצל את חולשתה!

הפחד מההגדרה וטשטוש המושג אונס נותן לגיטימציה למקרים נוראים ורבים אחרים להמשיך להתקיים.
הפנית האצבע המאשימה כלפיי הקורבן הוא ניסיון להסיר מאתנו כחברה וכפרטים אחריות על מעשה זה ומעשים נוספים ולהוריד מאתנו את תחושת האשמה.

כל איש ואישה אשר היה נוכח באירוע אשם במה שקרה בכך שבחר שלא לפעול לעצירתו ואף עודד ותיעד. כבני אדם יש לנו היכולת לבחור ולהבדיל בין טוב לרע ועל כן מונחת על כתפינו האחריות הכבדה לפעול על פי המוסר. על כל אחד ואחת מן הנוכחים באירוע הייתה מחויבות למנוע אונס זה. כל אדם ואישה שצפה בסרטון והעביר אותו הלאה שותפ.ה למעשה האונס. כל אותם האנשים שהגיבו על המקרה בהצדקה, האשמת הקורבן, תקיפה וזלזול יוצרים את תרבות האונס וגורמים לכך שעוד ועוד מקרים כמקרה הזה יתרחשו.

החוק מגדיר אונס כיחסי מין שלא היו בהסכמה. מחובתנו המוסרית לא להסתפק בהגדרה זו אלא לדרוש ולפעול אך ורק בתוך רצון חופשי והדדי. אם ניתנה הסכמה ליחסי מין ממניעים אחרים- השפעת אלכוהול, לחץ חברתי או פחד אסור לנו לנצל זאת.

אנו קוראות לכלל מדריכי וחניכי תנועת הנוער העובד והלומד ולכל החברה הישראלית לנקוט עמדה ברורה ואיתנה אל מול המקרה הזה ומקרים אחרים, לפעול לשינוי המצב בחברה דרך הגדלת המודעות, חינוך, שמירה על הקוד המוסרי ולהיאבק כנגד תרבות האונס שפושה בחברה הישראלית.

חברות גרעין אשכול, חוות ההכשרה חיפה.