להתנגד לרוע בכל מקרה

נפטר "העד האחרון" של טרבלינקה.
שמואל וילנברג היה אחד מ-67 היהודים שנמלטו ממחנה ההשמדה טרבלינקה בעקבות המרד שפרץ במחנה שבפולין באוגוסט 1943, הלך לעולמו (19/2/16) בגיל 93. שמואל וילנברג (‏16 בפברואר 1923‏ – 19 בפברואר 2016) היה ניצול שואה, צייר, פסל וסופר ישראלי. אמנותו הוקדשה ברובה לשימור זיכרון השואה. בשנת 1950 עלה לישראל. עבד כממונה על המדידות במשרד השיכון. ב-1986 יצא לאור ספרו "מרד בטרבלינקה", ובו עדותו ממחנה ההשמדה. בשנת 2014 יצא לאקרנים סרט תיעודי על חייו: "העד האחרון של טרבלינקה".
לאורך השנים נפגש שמואל עם מדריכים רבים מתנועת הנוער העובד והלומד במסגרת המסע לפולין. ביקשנו מכמה מדריכים לספר על חווית המפגש איתו.

טל גולדברג, מדריך מסעות לפולין ב"המעורר":
"במאי 2007, נפגשנו עם שמואל ועדה וילנברג, בביתם שבמרכז תל אביב מספר מדריכים מ"המעורר". פגשנו זוג מבוגר, תוסס ומלא שמחת חיים. הסיפור הוא אמנם סיפורו של שמואל, אך עדה הובילה לא אחת את מהלך אותה הפגישה.
שמואל סיפר את סיפורו הלא יאומן של צעיר שכל החיים לפניו, עליו נגזר להגיע למחנה המוות טרבלינקה. בזמן בו התקיים המפגש היה שמואל אחד מבין חמישה ניצולים חיים.
הוא סיפר על משפחתו, משפחה בוהמיינית בפולין של לפני המלחמה, על אביו הצייר שנדד ברחבי פולין מפרויקט למשנהו, על אמו ואחיותיו.
ישנם כמה מהסיפורים שסיפר שמואל שמלווים אותי בהדרכה במחנה. בעדותו ציין שמואל כי ניצל הודות לכך שהגיע למחנה לבוש במעיל עבודה מוכתם בצבע שהיה שייך לאביו. כשעמד על הרמפה עם אלפי היהודים שהגיעו לטרבלינקה חיפשו הגרמנים בנאים, שמואל פגש אדם בן עירו שהפציר בו להתנדב. המעיל המוכתם בצבע לא השאיר כל ספק אצל הגרמנים וכך היה היחיד שניצל מאותו משלוח שמנה 6,000 יהודים.
שאלתי אותו תוך כדי השיחה שקיימנו מה מנע את המרד ומדוע התרחש כה מאוחר, בתקופה שבה המחנה כמעט מיצה את ייעודו, וכך ענה: "אף אחד לא דיבר במחנה על מחתרת, שלא כמו בגטאות ובתנועות הנוער, כאן האסירים לא הכירו איש את רעהו. הייתה תחלופה ביניהם, (הם) באו ממקומות שונים. על האסירים הופעלה אלימות קשה שדיכאה את רצונם להעז ולפעול מול הגרמנים. ניתן היה לברוח במהלך העבודה ליערות, אך היה חשש מעונש קולקטיבי ולכן שמרו האסירים אחד על השני."
סיפור נוסף שאני מזכיר בהדרכה, הוא סיפור הבריחה האישי של שמואל: שמואל היה בין קבוצה של כ-300 אסירים שברחו מהמחנה. בעיתוי בו התרחש המרד שרר כאוס במחנה והשומרים האוקראינים ירו לכל עבר נפצע שמואל ברגלו, הוא נדד מספר ימים ביערות עד שהגיע לכפר פולני, הוא ניגש לאחד הבתים ודפק על הדלת, כפרי פולני עמד מצידה השני ושמואל ביקש את עזרתו. הכפרי ביקש משמואל להמתין וחזר עם כפית של יוד עבור הפצע ושמואל המשיך לדרכו, כעבור 50 שנה, מלווה בצוותי צילום, חזר שמואל לאותו הכפר ולאותה הדלת. המפגש שהתרחש אחרי שנים כה רבות היה מרגש ביותר.
בתום המפגש, שגלש מעבר לזמן שתוכנן, לקחנו את עדה ושמואל טרמפ לבת ים להיפגש עם זוג חברים, אחד מהם קלמן טייגמן ז"ל, אף הוא ניצול מטרבלינקה, בדרך שוחחנו על פולין של היום והדרכת משלחות הנוער שהיו יקרות מאוד ללבם של הזוג וילנברג. נפגשתי עמם גם במקרה בוורשה, בה נהגו לבקר מדי שנה, והזכרתי להם את המפגש הבלתי נשכח שקיימנו בביתם."

אמיר בראון, מדריך יום במסעות של תנועת הנוער העובד והלומד:
"נפגשתי עם שמואל לפני 3 שנים, במסגרת הכנה של מדריכי פולין. שמואל הגיע אלינו בסופו של יום הכנה על הדרכה במחנות ההשמדה, יום מאוד לא פשוט. אך דווקא המפגש איתו, עם אדם שהיה שם, הצליח לנטוע בי תקווה.
שמואל הגיע יחד עם אשתו עדה, גם היא ניצולת שואה. יחדיו הם נתנו לנו דוגמא לשותפות ארוכת שנים של אהבה ודאגה עצומה אחד לשני. בעצם המפגש שלהם הייתה כל כך הרבה, פשטות, צניעות ויופי.
לאורך כל השיחה היו שני דברים שהיו מאוד חזקים בכל דבר ששמואל אמר: האחד הוא להתנגד לרוע בכל מקרה. במחנה, במחתרת הפולנית, ביער, במדינת ישראל. הנקודה הזו, שאנו מתלבטים הרבה איך לחנך עליה, נראתה כמאוד ברורה עבורו.
השני והלא פחות חשוב – לא לאבד את התקווה ואת האהבה לחיים ולאדם.
ושני המסרים המאוד חזקים האלו היו מאוד נטולי פאתוס ומלאי צניעות כשהם יצאו מפיו של שמואל.
אין ספק שסיפורו של שמואל שופך אור חשוב בהדרכת מסעות לפולין. בדוגמא לבחירה במרד ברוע ובתשוקה לחיים. עצוב שכבר לא נותר איש שהיה שם, בטרבלינקה, שיספר. אני יודע שזה כן נתן מוטיבציה לחניכים, איתם נפגשתי יום לאחר מותו, ללמוד את סיפור המרד בטרבלינקה.
מקווה שלא נחטא בשימור מורשתו של שמואל ושל שאר המורדים."