תוספת לחזון השלום / יהודה עמיחי

לא להפסיק לאחר כיתות החרבות

לאיתים, לא להפסיק! להמשיך לכתת

ולעשות מהם כלי נגינה.

מי שירצה לעשות שוב מלחמה

יצטרך לחזור דרך כלי העבודה.

המתח הדק בינינו

"את שומרת נגיעה?"
"כן, אבל אפשר לשבת ביחד"
ככה, מצאנו את הדרך. במחוז חיפה של בני עקיבא ישבנו אנו, מועצת חוות של שכבת חוות ההכשרה 2017 וקומונריות מחוז חיפה של בני עקיבא וניסינו, בידיעה של הלהט העתיד לבוא עלינו, ליצור שיחה. לא, לא שיחה. ניסינו, בידיעה של המתח הדק בינינו, ליצור ויכוח.

לפני המפגש, הצפנו חששות. זה דבר חשוב, במיוחד לפני מפגש כזה, לפני מפגש היסטורי כזה בין שתי התנועות. חשש מאוד מרכזי, אשר לא נאמר, אבל צף כל הזמן בחדר – היה החשש מפני השיעמום בשיחה. הציפייה הייתה לעורר ויכוח, שיחה שהיא מעניינת, שמכילה בתוכה התנגשות חזיתית של ערכים. כמו באסיפה הישראלית – המפגש החשוב ביותר של החברה הישראלית בתוך תהליך החשבון והזיכרון – כך הוויכוח הערכי הוא השיח המעניין ביותר.
"בסוף השיחה אשאל אתכם מה צריך לקרות ב10 השנים הבאות"
וכל מה שידענו להגיד לפני המפגש הוא שיחה, הכל מתחיל בשיחה, בדיבור. אבל מתוך השיחה הבנו משהו יסודי ובסיסי – את הבסיס לאלימות.
הבסיס לאלימות, ההיוולדות האמיתית של ההתנהגות האלימה, הוא ההשתקה, תחושת המצוקה של ציבור מושתק שמרגיש שלעולם לא יישמע, שאין לו מה לעשות.
ולכן הכל הוא השיחה. המעגל בו מושמעים הקשיים ונקבעים הגבולות.
ורק שם, כשנקבעים הגבולות, אפשר לזוז ולהתמקם בתוכם.

הנה זה מתחיל

התחלקנו למעגלים. 5 מכל תנועה, 5 מבני עקיבא ו-5 מהנוער העובד והלומד, ישבו במעגל. דיברנו על דמוקרטיה וגבולותיה, על משמעויות האלימות והשפעותיה על החברה. תוך כדי, הוכנסו לשיח מימדים של ציונות, יהדות, צדק, קבלת האחר ואהבת האדם. היה מעניין – מילה שאפשר לשייך אותה למפגש הנ"ל בכמה אופנים שונים.

היה מעניין כי לא התכנסנו על מנת להחליט – התכנסנו על מנת לדבר ולהעלות שאלות משותפות על החברה הישראלית, שאלות שאין להן תשובה. היה מעניין כי המפגש היה מפגש ייחודי, מפגש אחר. היה מעניין כי כל אחד ואחת מאיתנו ישבה על קוצים, ורק חיכתה להגיד את דעתה – ובאותה נשימה – חיכתה לשמוע את כל מגוון הדעות. בעיקר היה מעניין, כי המפגש גרם לנו להבין את משמעות המושג

"תנועת נוער מורכבת מאנשים אינדיוודואלים"- זה נכון שהשיח היה מורכב ברובו משתי דעות שונות ומנוגדות – אך בתוך שתי הדעות האלה, לכל אחת היה את הפרשנות שלה ואת השקפת עולמה.

"ואהבת לרעך כמוך"

בסיכום של המפגש נשארנו עם ההתחלה, נשארנו עם הבקשה המשותפת להסכמה על דבר אחד – מדינה יהודית דמוקרטית. אפשר להגיד הרבה דברים כדי להגדיר יהדות, כדי להגדיר דמוקרטיה. אבל דווקא הדינמיות הזו, החיות של המושגים האלה והיכולת שלנו להגדיר אותם, יוצרת את האפשרות לשיחה עליהם, יוצרת את היכולת שלהם לחפוף ולהגיע לנקודות שישחררו אותן מהקיפאון המפלג בו היו עד לרגעים אלו ממש. "ואהבת לרעך כמוך" זו הקריאה היהודית דמוקרטית שלנו וכשישבנו שם במעגל הבנו, כמדריכות הנוער הישראלי – היהדות והדמוקרטיה לא בשמיים הן, לא נפלאות הן מאיתנו.

אנחנו הדור שנולד אחר רצח יצחק רבין ז"ל.

אנחנו הדור שנולד לזעזוע, לחלוקה ברורה, ימין ושמאל.

אנחנו הדור שנולד לזמן שבו אין שלום, אין יכולת להשיג אותו, אין רצון.

אנחנו דור שנולד לאלימות, לא למדנו כלום.

יום הזיכרון לרצח רבין הוא לא לזכרו של האדם שהיה רבין, אנשים מתים כל הזמן.

יום  הזיכרון הוא לזכר הדמוקרטיה שהתפוגגה בהירצחו, הוא לזכר ההסתה שהובילה רצח, לזכר אלימות שהפסיקה את תהליך השלום.

נולדתי 6 שנים לאחר הרצח, התחנכתי על ערכי שוויון, אהבת וקבלת האחר, על שלום – לא אלימות.

על רצח רבין שמעתי בבית הספר, בתנועה, מי הוא היה, מה הוא עשה, מהי דמוקרטיה וחשיבותה, וכיצד השלום שהיה מבעד לדלת התפוגג. בשלוש יריות כדור.

האם הלקח נלמד?

לא למדנו. לא הדור שלי, שמחשיב את רבין להיסטוריה, ולא הדור שגדל עם כהונתו של רבין, שזוכר היכן היה ומה עשה בזמן הרצח הנתעב, שבכה ויבב למשמע החדשות.

האלימות בחברה הישראלית התגברה. מאז שמאלני הוא בוגד העם, ימני הוא קיצוני, חילוני הוא כופר והחברה הערבית אחראית לפיגועים ויש לגרשם.

נולדנו לרגשות שנאה, שנאה לשונה מאיתנו, פתירת בעיות באלימות – לא בדיבור.

מי מאיתנו לא זוכר את הרצח בברנוער, את השוק שכולנו חטפנו עם חטיפת שלושת הנערים ז"ל ומיד לאחר מכן את הרצח של הנער מוחמד אבו חדיר ז"ל. כל המקרים האלה ומקרים נוספים – הם כרסום יסוד הדמוקרטיה.

הבחירה הקשה

החברה הישראלית חוזרת לימים של לפני הרצח, חוזרת לימי ההסתה, השנאה, האלימות שהתחוללה. ולא קל לחיות במציאות כזאת, לא קל להיות חלק מהדור שלנו, שחשוף לכל מהרשתות החברתיות (שהם הבסיס הראשוני להפצת האלימות המתחוללת, הם הכלי הראשוני שכולם בוחרים), דור שאמור לשנות את המציאות, אבל בוחר באפשרות הקלה יותר, לשתוק (תמיד יש יוצאים מהכלל).

אולי לא נולדנו, הדור שלי, בזמן הרצח, בתקופת ההפגנות כנגד ראש הממשלה דאז, וכל מה שלמדנו בימים שלפני יום הזיכרון הוא כל מה שנדע מהיום שחולל שינוי במדינת ישראל, אבל אנחנו חווים את אותו הדבר בימינו אנו.

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" זה לא עוד משפט חרוש שמופיע בכל טקס יום זיכרון, זה משפט שאמור לחלחל בכל אחד מאיתנו.
הדמוקרטיה בארצנו בסכנה, ומה אנחנו ללא דמוקרטיה?

אני לא טלית שכולה תכלת, גם לי יוצאות הערות גזעניות מידי פעם, אני בוחרת להשתנות ולשנות. לא אהיה חלק מהדור שמתעלם, שבוחר לשתוק. אני בוחרת לזכור את הרצח – להילחם על הדמוקרטיה.

בעולמנו, יש המציעים ביקורת חברתית שלא כוללת חניכים ולא ויכוח ולא עיצוב משותף, ביקורת זו, יש האומרים, עומדת בפני עצמה. מן הצד השני, יש שרוצים "חינוך" ללא ביקורת, "חינוך" זה מנסה, בלי שום סיכוי להצליח בכך, להרחיק ערכים ואידיאולוגיה חיצוניים מהחניך ולמנוע ממנו לספוג אותם. שתי צורות חשיבה אלה חסרות סיכוי להשיג את שאיפותיהן במציאות.

ביקורת חברתית בלי שינוי חינוכי היא כדיבורים באוויר, היא איננה משנה ואיננה יכולה לשנות, ביקורת זו ריקה מאחריות וריקה מדרישה להגשמה, היא בוחרת לברוח מהחֶברה לה היא מבקשת עתיד אחר.
המעשה החינוכי שלא מלווה בביקורת החברה, מיותר הוא אף יותר. הוא לא מציע לחניכים שום חלום, אין הוא דורש מהם ואין הוא דורש מעצמו שום מהלך ואפילו אלטרנטיבה הוא לא מציע (שלא לדבר על שינוי החברה בכלל).
על כן, דרוש שילוב בין השניים, שילוב שיבחן את החברה בצורה ביקורתית ומתמידה שרוצה לגלות כל עוול, כל אי-צדק שקיים ולחוֹשׂפוֹ לעין כל. אותה דרך גם תציע פתרון שגם אם רחוק הוא והדרך אליו קשה, היא תפתח תֶלֶם המראה את החזון ולא פחות חשוב מכך, את הדרך אליו.

אך המחנך, כנראה שיעלה במחשבתו אותו הרהור שתוהה "לשם מה?", למה כל העבודה החינוכית הזאת אשר לנו? המחנך שחושב את המחשבה הזאת, מתקשה לראות איך חלומותיו הגדולים על חברת המופת, על החברותא, על השוויון והטוהר, איך הם מתמזגים או אפילו נקשרים בקשר כלשהו, עם המעשה החינוכי הקטן שלוֹ שנדמה והוא מיותר, טיפה קטנה בים החברתי של כל מה שנוגד את עולמו.

המדריך הרואה את סביבתו, בוחן אותה ומבקר אותה, הוא לא יכול להשלים עם מה שרואות עיניו, עם אובדן הדרך והניכור והפערים והאיבה והריחוק ולכן, הוא ישאף בכל נפשו לצייר את החברה שבה הוא חי לפי צו ליבו. במפגש עם חניכיו, ינסה המדריך לקרבם אליו, אל חלומותיו; בחניכיו, הוא רואה את התקווה לחברה טובה להם ולו ולכולם.

על כן צריך המחנך לפתוח ליבו לכל היופי שיכולה להכיל נפשו, לכל דרישה לטוהר שיבקש ליבו, לכל שותפות שימצא: לחיים ולדרך; עליו לעשות זאת כדי לסמן לעצמו את דרכו, אבל לא רק לעצמו כי אם גם לחניכיו, לשותפיו, לחברה כולה המקיפה את חייו ובתוכה הוא נתון. החינוך הערכי הוא כוכב הצפון של החברה, הוא מייצר בלב-ליבה המשוסע את דמותה הרצויה. במעשה מרדני ומהפכני זה, ממזג המחנך בין הביקורת למעשה, הוא לוקח את ייאושו הרב וממנו הוא מצמיח את התקווה.

המדריכה-מחנכת שמודעת לתמונה השבורה של החברה, צריכה לענות לחניכיה ולעצמה את אותה קריאה שקרא יוסף-חיים ברנר הי"ד מול הארץ העזובה והבודדה:

"[…] דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… אף על פי כן! […] מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיוון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!…"
(מתוך "ביבליוגרפיה (יהואש)", ה'תר"ף)

מתוך בור הבכי העמוק והשחור של רצח יצחק רבין ז"ל, מתוך הייאוש שעדיין נמצא בכל זיכרון של הרצח; דווקא משם חייבת לעלות הקריאה לחינוך והקריאה לשיחה, הקריאה לאסיפה ישראלית, לא כזאת חסרת תפישת-עולם אלא זאת שתתקרב ותפתח ליבה כדי לשכנע, על מנת להטות את הקו לעבר שאיפתנו שלנו, שאיפת הייעוד שכוננו שבו מקופל חזוננו על מדינה יהודית-דמוקרטית וחברה ברוח החברותא שבמרכזה שוויון ערך האדם, הציונות והסוציאליזם במלוא היקפם.

אי לכך, על אף הייאוש המרחף מעלינו בכל ימות השנה ובמיוחד ביום החשבון והזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל, על אף הקושי שמאיים להרפות את ידינו, אין לנו מה להפסיד מכיוון שבין חזוננו לבין מקומנו עתה, יש רק קו אחד מחבר והוא החינוך. חינוך הילדים, חינוך הנוער, חינוך הצעירים והמבוגרים, חינוך עצמנו; המפגש עם שותפים ועם יריבים. הדיאלוג, הוא הדרך לתקווה, הוא התקווה בעצמו.

לפורטל החשבון והזיכרון של הנוער העובד והלומד – במלאת 22 שנה לרצח יצחק רבין ז"ל >> לחצו כאן

לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל שזורות נקודות מבחן- גלות, שיבה לציון, איבוד האמונה, חזרה בתשובה, השמדה על סף כליה ותקומה. לרבים נדמה כי עם הקמת הריבונות השלישית בארץ ישראל תמו המבחנים, כלו הקשיים והגענו לקץ המעגל האינסופי של חורבן וגאולה. הרי יש לנו "ארץ נהדרת", טובי בנינו ובנותינו נלחמים עליה בחירוף נפש, ובסך הכל על מה יש להתלונן כשאתה חי מוקף במדינות אויב?

אם רצחו אנשים, משפחות, על רקע היותם "אחרים", אזי מדובר בקומץ גזעני ומטורף. ואם עינינו צופות שוב במנהיגי האומה במדי S.S. אין ספק כי מדובר בכמה שסרחו. ואם אוזנינו שומעות את הקריאות האפלות מן העבר שבות אל מרכז השיח, ברור שאנחנו לא יותר מאשר חבורה של "חמוצים" שרק מעצימים את הסבל של כולנו.

בתור מחנך במדינת ישראל, אין אני יכול להתעלם. מהגזענות, מהאלימות, מההומופוביה ומההסתה. מהקריאות שלא לציית לחוק ומחוסר היכולת להגיע לכל הסכמה. ממנהיגים שמוליכים אחריהם המון משולהב בקריאות שטנה, ומהחברה הישראלית שעומדת מן הצד. כי לחיים המשותפים שלנו יחד, כאן, במדינה אליה נשאנו עיניים כמהות במשך אלפי שנים, אורבת סכנה גדולה. כל קצה מושך אליו את אנשיו, וכך אנחנו מתחילים לאבד את המרכז המשותף.

אבל לדמוקרטיה הישראלית המהותית, אבן היסוד לחיים שלנו כאן יחד, יש גם הזדמנות גדולה. 22 שנה לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, מאירועי השבר הגדולים ביותר שחוותה החברה הישראלית, לפתח כולנו מונחת האפשרות לבחור אחרת. לדבר, לשבת יחד, להכיל את המחלוקת ולרצות במגוון. לא לוותר לעצמנו ולדון גם בנקודות כואבות. לא לשכוח ולא לסלוח למסיתים, למלבי השנאה, למקדשי הנפרד. לערוך חשבון נפש לחברה הישראלית כולה. כי זיכרון הרצח יכול להפוך כעת גם למפעל חיים. חיים של ביחד, של חינוך לאהבה ולסובלנות, של דמוקרטיה שלא מסתכמת בבחירות אחת לכמה שנים.

בואו לאסיפה הישראלית. בואו לבחור ביחד.

לאתר האסיפה לחצו כאן

לפני 22 שנה ירה רוצח מתועב שלושה כדורים שפצעו את הדמוקרטיה והותירו אותה מדממת.
לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל נשבענו – "לא נשכח ולא נסלח"! לא ניתן לאיש להרים יד על הדמוקרטיה!

נתנגד לניסיונות להשכיח את הרצח, את ההסתה שקדמה לו ואת חומרת הרצח עבור הדמוקרטיה הישראלית.
אנחנו קוראות לאזרחי ואזרחיות ישראל להתנגד לשיח המסית נגד מנהיגי ישראל וחוקיה הדמוקרטיים.

הדמוקרטיה שלנו עדיין פצועה. האלימות הפכה בישראל לעניין שגרתי, והמחלוקות בין השבטים השונים בחברה הולכות ומתרבות. אנחנו רוצים לקרוא לכם ולכן להשמיע קול זעקה ולהילחם בתופעה אשר לא מאפשרת הסכמה על מחלוקות בחברה הישראלית.
אנו, חניכי ומדריכי תנועת הנוער העובד והלומד, רוצים להזמין אתכם לעמוד עמנו על משמרתה של הדמוקרטיה באסיפה הישראלית, בה ניפגש מכל חלקי החברה – יהודים, ערבים, ודרוזים, דתיים וחילוניים, מהמרכז ומהפריפריה,  בני נוער ומבוגרים, נשים, גברים ומגדרים אחרים. ביחד נתמודד על שוויון ערכו של כל אדם – נשוחח על המחלוקות, נקשיב אחת לשנייה ונמצא את המשותף לכולנו, במטרה לצייר עתיד טוב יותר לחברה הישראלית.

לפרטים נוספים על האסיפה – asefa.org.il

"חברי סניף תל-אביב, שהיה המארח של הוועידה הראשונה, עמלו הרבה כדי לשוות לפתיחה מעמד חגיגי. הפתיחה נערכה תחת כיפת השמיים, ליד הצריפים שלנו, במקום בו עומד כיום "בית דב הוז", בית הנוער העובד בתל-אביב. לוועידה באו הצירים ואיתם נערים רבים שהתפנו מעבודתם. קבוצה של בני נוער מהעמק הגיעה לכאן ברגל. הללו עברו בתהלוכה מרשימה ברחובות תל-אביב, שדגל הפועלים מתנוסס לפניהם.
בישיבת הפתיחה היה היושב-ראש ניסני מירושלים והוא אשר נשא את נאום הפתיחה. ישראל גלילי הרצה על תפקידי התנועה. ואולי באורח מקרי ושלא במתכוון סימלה פתיחת הוועידה על-ידי שני נערים עובדים, אחד בן העדה הפרסית מירושלים ואחד בן העדה האשכנזית מתל-אביב, את האופי המיוחד של תנועה זו, שמראשית צעדיה הייתה תנועה של אחדות גורל ובית משותף של כל הנערים העובדים.
אני הכנתי לפתיחת הוועידה מעין הפתעה לצירים ולאורחים. לפי מסורת עממית באים האושפיזין, שהם אבות האומה, לבקר בסוכות של בני ישראל. מעל גג הצריפים החלו, איפוא, לרדת תמונותיהם של אבות התנועה, שבאים לבקר את הנוער העובד המתכנס לוועידה בסוכות. בין "האושפיזין" תמונותיהם של בר בורכוב, נחמן סירקין, א.ד. גורדון ואף קרל מרכס. היה בזה משום רצון למזג את ההווי היהודי העתיק עם הניסיון החדש, אולם למחרת החג יצאו העיתונים האזרחיים "הארץ" ו"דואר היום" בהתקפה חריפה על "חילול הקודש…"
היה זה כנס-בשורה לנערים העובדים ברחבי הארץ ולציבור הפועלים, כי הנה קמה המשמרת הצעירה של ההסתדרות. שלושה ימים ארכו הדיונים. דברי ברכה לוועידה נשא דוד בן גוריון בשם ההסתדרות ובמרכז ההרצאות היו דבריו המעמיקים והמחנכים של ברל כצנלסון, אך את עיקר הדברים ראיתי בדברי החברים, נציגי הנוער מכל השכבות. נתקבלו אז החלטות שסימנו את דרך הפעולה בכל התחומים והתפקידים שהסתדרות הנוער העובד הטילה על עצמה. עם תום הוועידה, החלה הפעולה המסועפת של הסתדרות הנוער העובד…"

מאז ועד היום – ביתנו פתוח לכל נערה ונער!

לחצו כאן לקריאה נוספת על תנועת הנוער העובד והלומד