אנחנו הדור שנולד אחר רצח יצחק רבין ז"ל.
אנחנו הדור שנולד לזעזוע, לחלוקה ברורה, ימין ושמאל.
אנחנו הדור שנולד לזמן שבו אין שלום, אין יכולת להשיג אותו, אין רצון.
אנחנו דור שנולד לאלימות, לא למדנו כלום.
יום הזיכרון לרצח רבין הוא לא לזכרו של האדם שהיה רבין, אנשים מתים כל הזמן.
יום הזיכרון הוא לזכר הדמוקרטיה שהתפוגגה בהירצחו, הוא לזכר ההסתה שהובילה רצח, לזכר אלימות שהפסיקה את תהליך השלום.
נולדתי 6 שנים לאחר הרצח, התחנכתי על ערכי שוויון, אהבת וקבלת האחר, על שלום – לא אלימות.
על רצח רבין שמעתי בבית הספר, בתנועה, מי הוא היה, מה הוא עשה, מהי דמוקרטיה וחשיבותה, וכיצד השלום שהיה מבעד לדלת התפוגג. בשלוש יריות כדור.
האם הלקח נלמד?
לא למדנו. לא הדור שלי, שמחשיב את רבין להיסטוריה, ולא הדור שגדל עם כהונתו של רבין, שזוכר היכן היה ומה עשה בזמן הרצח הנתעב, שבכה ויבב למשמע החדשות.
האלימות בחברה הישראלית התגברה. מאז שמאלני הוא בוגד העם, ימני הוא קיצוני, חילוני הוא כופר והחברה הערבית אחראית לפיגועים ויש לגרשם.
נולדנו לרגשות שנאה, שנאה לשונה מאיתנו, פתירת בעיות באלימות – לא בדיבור.
מי מאיתנו לא זוכר את הרצח בברנוער, את השוק שכולנו חטפנו עם חטיפת שלושת הנערים ז"ל ומיד לאחר מכן את הרצח של הנער מוחמד אבו חדיר ז"ל. כל המקרים האלה ומקרים נוספים – הם כרסום יסוד הדמוקרטיה.
הבחירה הקשה
החברה הישראלית חוזרת לימים של לפני הרצח, חוזרת לימי ההסתה, השנאה, האלימות שהתחוללה. ולא קל לחיות במציאות כזאת, לא קל להיות חלק מהדור שלנו, שחשוף לכל מהרשתות החברתיות (שהם הבסיס הראשוני להפצת האלימות המתחוללת, הם הכלי הראשוני שכולם בוחרים), דור שאמור לשנות את המציאות, אבל בוחר באפשרות הקלה יותר, לשתוק (תמיד יש יוצאים מהכלל).
אולי לא נולדנו, הדור שלי, בזמן הרצח, בתקופת ההפגנות כנגד ראש הממשלה דאז, וכל מה שלמדנו בימים שלפני יום הזיכרון הוא כל מה שנדע מהיום שחולל שינוי במדינת ישראל, אבל אנחנו חווים את אותו הדבר בימינו אנו.
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" זה לא עוד משפט חרוש שמופיע בכל טקס יום זיכרון, זה משפט שאמור לחלחל בכל אחד מאיתנו.
הדמוקרטיה בארצנו בסכנה, ומה אנחנו ללא דמוקרטיה?
אני לא טלית שכולה תכלת, גם לי יוצאות הערות גזעניות מידי פעם, אני בוחרת להשתנות ולשנות. לא אהיה חלק מהדור שמתעלם, שבוחר לשתוק. אני בוחרת לזכור את הרצח – להילחם על הדמוקרטיה.