הפרטת החיים

לפני כחודש נכחתי בויכוח עם בני משפחה על החוק המחייב חגירת חגורות בטיחות בישראל. למען האמת, הויכוח לא היה רק על החוק אלא על סוגיית האחריות של המדינה על שמירת חייהם של תושביה. היו שטענו שאם בן אדם לא לוקח את האחריות על הבטיחות של עצמו, אז אין זה מחובתה של המדינה למלא תפקיד זה במקומו.
או במילים אחרות: אם אנשים-טיפשים-חסרי-אחריות מתים, אין ולא צריך להיות שום סוג של ציווי חברתי למנוע את מותם.
נשאלה השאלה: למה שהמדינה תיצור מנגנון שנאבק על קדושת החיים של האנשים, גם כשאלו מחללים קדושה זו?

יצאה לטיול ולא שבה

בערב כיפור נסעתי לטיול עם המשפחה בוואדי רם שבירדן. את כל הטיול עברנו עם מדריך טיולים ירדני ששמו עבדאללה. במהלך העצירה הראשונה במסלול סיפר לנו עבדאללה שהוא היה המדריך של אותה הבחורה הישראלית, הגר לרר, שנהרגה בטיול בירדן לפני שבוע, ושבעצם אנחנו הטיול הראשון שהוא מוביל מאז אותה הפרשה.
עבדאללה גולל בפנינו את סיפור המקרה של הגר, שלב אחרי שלב, באופן מפורט ומוחשי מאוד. איך התחיל הבוקר, מתי היא התחילה להתלונן על תחושה לא טובה ומה בדיוק אמרה, איך נראתה בכל שלב, כמה שתתה ואיך בסופו של דבר נפחה נשמתה באמצע המדבר. הפער הבלתי נתפס בין היות הסיפור מקרה נוראי ומחריד לבין העובדה שע"פ כל התיאורים מדובר ביום טיול שגרתי ורגיל לחלוטין ליווה אותי כל הטיול. לא היה עומס חום, לא ניתן להצביע על חוסר אחריות משווע מצד המארגנים, לא היה מדובר במסלול ארוך או מתיש למדי, פשוט טיול יומי בנחל בטבע עם תיק ומים על הגב.
למרות שכבר הכרתי את סוף הסיפור מהחדשות עוד טרם יציאתנו לטיול, עדיין לאורך כל שלבי הסיפור של עבדאללה פיעמה בי איזשהי תקווה שתגיע התפנית. כנראה שככה המוח שלנו עובד. כל עוד אדם חי, גם אם הוא במצב לא טוב בכלל, עוד יש תקווה. קשה להאמין שזה יסתיים במוות. דמיינתי את הגר לאורך כל שלבי הסיפור וחשבתי לעצמי, אמנם היא מטושטשת, כואבת, רועדת, ושאר תיאורים שאחסוך מכם, אבל היא עודנה בחיים. ואז ברגע אחד היא אינה עוד בת החיים ומהרגע הזה והלאה, אין דרך חזרה. אני לא רוצה להקל בחומרתן של פציעות קשות או מצבים גופניים נוראיים ככל שיהיו, אבל אם יורשה לי לדבר בשמה של הגר ומשפחתה, במקרה הזה באמת אין דרך חזרה. הגר יצאה לטיול ולא שבה.

הגר לרר ז"ל

אם השמירה על החיים הייתה משאלת לב של החברה

באותו הערב, בעודי מדפדפת בין עמודי אינטרנט וקוראת גרסאות שונות של סיפור מותה של הגר, נתקלתי בסיפורים רבים על מקרי מוות בטיולים. המכנה המשותף לכל הסיפורים הוא שאת כולם ניתן היה למנוע. נזכרתי באזכרת העשור למותו של אמיל (אמיל היה חבר תנועה שנפטר מאירוע לב בגיל 17 לפני עשור) בה דיבר פסח מול כמה חברים ובני משפחה של אמיל. פסח ביקר את היחס שלנו למוות כ"רוע הכרחי". אני זוכרת ששאלתי את עצמי אחרי האזכרה, מתי למדנו לקבל את המוות המפתיע, זה שזורק אותנו באמצע החיים, כגזירה אכזרית שאין לנו יד בה? כגזירה שאנו פשוט צריכים לקבל אותה? זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל בנקודה הזאת התחוור לי שאת החיים ניתן לבחור להציל וניתן גם לא. ושנדרשת עמדה ערכית מאוד אמיצה כדי להגיד שזאת שליחות שאת לוקחת על עצמך, להציל חיים. לא כולם מעוניינים בה, וזה ההסבר למקרה של הגר ולמקרים רבים נוספים.

ואדי רם

הטיול ממשיך. המסלול של היום האחרון הוא המסלול בו הגר מתה. עבדאללה מצביע לנו על הסלע עליו היא שכבה ברגעיה האחרונים. מפה לשם התגלגלה השיחה בחזרה לדיון על חגורות הבטיחות. "למה צריך שמישהו יגיד לי איך לשמור על החיים שלי?", ו"אדם שרוצה לשמור על החיים שלו צריך להיות אחראי על כך בעצמו". ערך קדושת החיים נמצא בפיגור גדול מאחור במרוץ הערכים המובילים את החברה שלנו, בעוד שהחופש מבירוקרטיה, החופש להחליט על עצמי והחזק שורד כובשים את המקומות הראשונים. הסתכלתי שוב על הסלע שעליו הצביע עבדאללה, קצת כאילו שהדם של הגר זעק מתוכו. אם רק מישהו היה אחראי עליה, אם השמירה על החיים הייתה משאלת לב של החברה, כנראה שהגר ועוד רבים אחרים לא היו מסיימים כך את דרכם. אך ההיגיון הקפטיליסטי שלא רואה חיוניות בשום ערך שמחבר בין האנשים, מטרפד כל ניסיון לקחת אחריות משותפת, ומצליח בערמומיותו להפריט גם את קדושתם של החיים.

לצערי הרב מאוד, ההיגיון הקפיטליסטי לא שייך רק לקפיטליסטים.
לקראת טיולי סוכות נבחר להרים על נס את ערך קדושת החיים ולקחת על עצמנו את השליחות שבשמירה על החיים. זו תהיה תשובתנו למוות ולהפרטה: נעשה הכל כדי למנוע את התאונה שעלולה להפך את החיים של יקירנו ונדאג להחזיר את כולם הביתה בשלום.