בימים אלו, בהם נשמעים קולות המבקשים לקרוע ולהפריד את חניכי המושבים מתנועתם – הנוער העובד והלומד, אני מוצא לנכון לכתוב ולספר על מה שבעיני הוא אחד המופעים היפים והמיוחדים לפעולה המשותפת של כל קבוצות החברה ולקשר הבל ינתק ביניהן – מפעל "זר לנופל", או בשמו המלא "צרור פרחים למשפחות השכולות", אשר נפלה בחלקי הזכות לרכזו בעשור האחרון.
אתחיל מזיכרון אישי.
מאז הגיעי לגיל התיכון, הצטרפתי אל אמא וסבתא שלי לבית העלמין 'קרית שאול' ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לרוב מלווה בשמוליק, אחי הקטן, שנקרא על שמו של אחיה של אמי – שמואל עליו השלום, שנהרג ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים ומוגדר מאז כ'נעדר'.
לכשבגרה אחותי הקטנה, שירה, הצטרפה אלינו גם. שלושתנו היינו חניכים בקן התנועה בחולון, בו היתה גינת זיכרון לזכר חניכי הקן שנפלו במערכות ישראל – מקום שאנו חברי 'השכבה הבוגרת' תמיד דאגנו לשמור ולטפח, לקראת הטקס המשותף בקן עם בני המשפחות השכולות.
הדבר שאני הכי זוכר מערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בקן, היו השעות האלו של אחרי הטקסים (הקיני והעירוני), כשהיינו מתכנסים מהר חזרה בקן, לצד חניכי 'החטיבה המקצועית בתנועה' ועשרות מבוגרי הקן בגילאים שונים ורבים מבני משפחתם שהגיעו לקן לקחת חלק בשזירת זרי פרחים לטובת חלוקת זרים בבוקר המחרת בכניסה לבתי העלמין – אותם הזרים שחניכי התנועה חילקו בכל שנה לאמי וסבתי בכניסה לבית העלמין בקרית שאול, להניח על קבר האחים בו קבור דודי לצד שלושה מחבריו לנשק. תמיד התרגשתי והייתי גאה בחבריי על זרי הפרחים שחולקו –אותם הזרים ששזרנו בעדינות ובמסירות בלילה קודם.
כאמור, בחלוף השנים כרכז מה שלימים התקרא 'החטיבה המקצועית' בתנועה, הובלתי את הפעולה הארצית הזו של חלוקת הפרחים: פעולה משותפת עם היחידה להנצחת החייל במשרד הבטחון ומת"ן – מועצת תנועות המקיפה מעל מאה בתי עלמין בכל רחבי הארץ, מאילת בדרום ועד מטולה והמועצות האזוריות בגבול הצפון. פעולה המקיפה אלפי משתתפים, חניכים, מדריכים ומתנדבים מכל חלקי הארץ : בני נוער עובדים, בני נוער לומדים, בני נוער מהעיר ומהכפר, מהקיבוץ ומהמושב, יהודים, ערבים, בדואים ודרוזים. כולם כולם מתכנסים בשעות הבוקר המוקדמות בכניסה לבתי העלמין ביום הזכרון , עם זרי הפרחים – לאות השתתפות שקטה וצנועה בכאבם של בני המשפחות ביום אבל ותקומה משותף זה. לאמור בשקט, תוך הערכה אינסופית, שביום הזה אנחנו כאן עמכם ועמכן – שיקיריכם שנפלו, לא לשווא.
בעשור האחרון בו אני מרכז את המבצע נחשפתי לגרעין המכונה 'ארץ ישראל היפה' – שבניגוד לתחושת רבים, לא נס ליחו. דורות של בני נוער מכל חלקי החברה מתחנכים על ערכים של השתתפות ובניין הארץ, מתחנכים לעבודה, להגנה ולשלום, תוך הבנת המחיר הכבד הנדרש מכולנו לקיים את החיים במדינה שלנו.
זהו המקום לציין שפעולה אדירה וייחודית זו היא תולדות פועלו של שמעון אהרון – אדם יקר וצנוע, חבר ומייסד מושב כפר רות, שהצליח לרתום אליו לפני 37 שנים, בהתנדבות מלאה, ציבור גדול של מגדלי פרחים מהמושבים והקיבוצים באזור, את תנועת הנוער העובד והלומד ואת משרד הביטחון – שנה אחר שנה, לקיים את פעולה זו של ריכוז הפרחים וחלוקתם לבתי העלמין לבני המשפחות.
בעשור האחרון השתנו אי אלו דברים מאז ימי נעורי בקן חולון – שזירת הפרחים לזרים הסתיימה, יכולתם של מגדלי הפרחים להתקיים הפכה מורכבת יותר ואף היכולת לארגנם בהתנדבות. דבר אחד לא השתנה – רוח המבצע, אותה רוח של 'ארץ ישראל היפה' , שעוברת כחוט השני לאורך הדורות שלוקחים חלק ומשתתפים במבצע – משמעון אהרון בן מושב כפר רות ועד חניכי התנועה במטולה ובמושבי הצפון, ביניהם אלפי חניכי תנועת הנוער העובד והלומד. זכות גדולה לנו כתנועה להנחיל ולהעביר מורשת יפה זו של 'ברית החברה הישראלית' בכל מקום בו מדריכי וחניכי התנועה פועלים – ביום זה ולכל שנות ההתחנכות בתנועה. כולי תקווה שנשכיל לשמר את הברית המיוחדת הזו גם בשנים הבאות.
הכותב הוא חבר תנועת 'דרור ישראל' , מאור טוויג, המרכז בעשור האחרון את מפעל 'זר לנופל – צרור פרחים למשפחות השכולות' בהסתדרות הנוער העובד והלומד