שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות

    נשים שכדאי לנו ללמוד מהן

    צ'יאונה סוגיהארה-שינדלר היפני

    המועצה המחוזית של מחוז ירושלים

    10 במרץ 2019 / מאת ולריה בונדרנקו צוות noal4u

    ה-8 במרץ הוא יום האישה הבינלאומי ונקרא גם "יום הפועלות הבינלאומי". מטרת היום הוא לתת כבוד, אהבה והערכה כלפי נשים ולציין הישגים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. לכבוד היום בחרתי מספר נשים שלדעתי כדאי לכולנו ללמוד מהן וממה שהן נותנות לנו כחברה.

    אופרה ווינפרי: "בחיים אתה מקבל את מה שיש לך אומץ לבקש"

    אופרה ווינפרי נולדה בבית עני, עברה טלטלות רבות במשפחה, לאורך חייה עברה מספר בתי אומנה. למרות זאת, המשיכה לעבר חלומה ובגיל 19 כבר הנחתה תוכנית רדיו מקומית ומשם סללה את דרכה.
    ב-1986 תוכנית הבוקר שהגישה, "המופע של אופרה ווינפרי", זכתה להצלחה רבה בארצות הברית והחלה להיות משודרת בפריסה עולמית. אופרה שיחקה בסרטים רבים ואף הייתה מועמדת לפרסי האוסקר ופרסים נוספים. בנוסף, תרמה מיליוני דולרים למטרות שונות, בעיקר למטרה של העצמה נשית.
    ב-2013 קיבלה מהנשיא ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, ב-2010 זכתה בפרס אניספילד-וולף למפעל חיים, וב-2018 זכתה בטקס פרסי גלובוס הזהב בפרס ססיל ב. דה-מיל על מפעל חיים.

    סילבי ז'אן: "אם כבר לחלום, אז לחלום בגדול"

    סילבי ז'אן שנולדה בנתניה הייתה מילדותה "לא כמו כל הבנות". היא שאפה לשחק כדורגל עם הבנים בחצר ולהתמקד בזה. מצד אחד, הייתה לה ילדות קשה ומשפחה שלא תמכה בה, ומצד שני, הכישרון שלה בכדורגל לא השאיר מקום לספק והתגובות משחקני כדורגל אחרים היו תומכות ועודדו אותה להמשיך ולשחק ברמות מקצועיות.

    בישראל לא הייתה ליגת נשים בכדורגל בשנים הללו, לכן בגיל 22 נאלצה לעבור לנורווגיה ולשחק בליגה הנורווגית. כבר בעונה הראשונה הוכרה כ"סגנית מלכת השערים של הליגה". לאחר מספר שנים, ב-1999, הוקמה לראשונה ליגת נשים בכדורגל וסילבי החליטה לחזור לארץ ולשחק ב"הפועל" תל אביב.
    במהלך הקריירה שלה כבשה 1,010 שערים והיא נחשבת בעיני רבים לכדורגלנית הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים. סילבי נאלצה לפרוש מהקריירה שלה עקב מחלה הפוגעת בגב ובפלג הגוף התחתון, ומאז היא חברה בארגון "אתנה", לקידום ספורט נשי בישראל.

    עדה יונת: "להבדיל מאנשים שהולכים ל"אח הגדול", אני לא רוצה להופיע כבדרנית, אלא כאדם שרוצה לעודד מחשבה וסקרנות"

    Prof. Ada E. Yonath; at Dept. of Computational Biology & Bioinformatics, University of Kerala during her visit to Kerala in 2013 Feb. Photography by Hareesh N. Nampoothiri (Haree0, NEWNMEDIA™.

    בגיל 11 נאלצה עדה יונת לעזור בפרנסת הבית עקב מותו של אביה, מה שרק גרם לה לסקרנות ללמוד ולגדול.
    לאחר שירותה הצבאי החלה בלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, ולמדה לתואר בכימיה ותואר מוסמך בביוכימיה וביופיזיקה. לאחר מכן קיבלה תואר דוקרטור בהצטיינות במכון ויצמן למדע.
    עדה יונת התפרסמה בעבודות פורצות הדרך שלה בתחום פענוח המבנה המרחבי של הריבוזום על ידי קריסטלוגרפיה, באמצעות קרני רנטגן. היא החלה במאמצים אלה בשנות ה-70 של המאה ה-20, ולמרות הרבה ספקנות מהסביבה לגבי מחקריה, המשיכה לחקור וזכתה בסופו של דבר להכרה.
    ב-2009 קיבלה את פרס נובל לכימיה על מחקרה פורץ הדרך בתחום הריבוזום, וכן פרסים נוספים בארץ ובעולם כולו.

    למרות הפקפוק במחקרה ובסיכויי הצלחתה, היא לא וויתרה לרגע והמשיכה למרות הקשיים שנגלו לפניה, כל פעם מחדש. בסופו של דבר בזכות האמונה בעצמה היא הצליחה להגיע למעמד של כבוד ולהגיע להישגים שרבים ורבות לפניה לא הגיעו.

    צביה לובטקין: "חלום שחלמת את וחבריך על ארץ-ישראל, על חיי חברות ועבודה, על חיים של זקיפות קומה"

    צביה לובטקין נולדה ב-1914 בפולין. בצעירותה הצטרפה לתנועת "דרור", יצאה לקיבוצי ההכשרה של "החלוץ", והייתה לאחת ממנהיגי ומנהיגות התנועות "החלוץ הצעיר" ו"דרור". בשל פרוץ מלחמת העולם ה-2, למרות שקיבלה אשרת עלייה לארץ ישראל, החליטה להישאר עם חניכיה בפולין.

    עם התפשטות שמועות על הטבח שמבצעים הנאצים ביהודים בגטאות ומחוצה להם, החלה התארגנות של מספר תנועות הנוער להקמת מחתרת לוחמת, האי"ל (ארגון יהודי לוחם). צביה חיה יחד עם חבריה לתנועה ולמחתרת בקומונה (ששימשה גם כמרכז לתנועה) ברח' דז'לנה 34 בגטו וורשה. היא לקחה על עצמה את האחריות על ה"קשריות" (שהיו נשים ונערות יהודיות בעלות מראה ארי שתפקידן היה להעביר מידע ונשק בין חברי המחתרת בגטאות השונים), אך עקב מראה היהודי נבצר ממנה להיות קשרית בעצמה. היא לקחה חלק פעיל בהובלת מרד גטו ורשה בשנת 1943. בתום המלחמה עלתה לארץ והקימה יחד עם חברים נוספים, ביניהם יצחק (אנטק) צוקרמן, שותפה לתנועה ולמרד ולימים גם בן זוגה, את קיבוץ "לוחמי הגטאות" שבצפון. צביה הייתה בין המעידים במשפט אייכמן והמשיכה לפעול בתנועת "הקיבוץ המאוחד". צביה לובטקין הייתה אישה לוחמת, מנהיגה, שלמרות המצב הקשה במלחמת העולם השנייה לא הפסיקה לדאוג לסובבים אותה, לחניכיה ולחבריה. צביה הייתה השראה לסובבים אותה והיוותה מודל לחיקוי גם בעלייתה לארץ וברצונה לטפח את הארץ, ליישב אותה ולפעול למענה.

    המאבק להכרה בחשיבותן של נשים אלו לא תמיד היה פשוט, ומכיוון שמדובר בנשים אמיצות ומיוחדות שהצליחו לפרוץ את הדרך לאחרות, יש חשיבות רבה להכיר את הסיפור שלהן. גם בישראל הקטנה יש לא מעט נשים פורצות דרך וגדולות מהחיים, שהיו או עדיין מהוות את חוד החנית בתחומן. חלקן מוכרות יותר (כמו הנשים שהבאנו את סיפוריהן בכתבה זו) וחלקן מוכרות פחות, אך הן חשובות ומשמעותיות באותה המידה. אני מקווה שסיפוריהן ימשיכו להישמע ושהן ישמשו כמודל לחיקוי לעוד בנות, נערות ונשים רבות!

    שליחת כתבה
    השארו מעודכנים!