שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

"וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם" (עמוס, ט' י"ד)

עמוס היה אחד מנביאי התוכחה הגדולים שידעו עם ישראל, בזמנו העם היה מפולג לשני מעמדות. האחד- מעמד עשיר, שידע מותרות וחייו שגשגו, והשני- איכרים אשר לא ראו שכר בעמלם, חיו בעוני ונאלצו להשתעבד למעמד העליון. עמוס ניסה למגר את הפערים הכלכליים ולהנחיל את קדושת החיים ושוויון ערך האדם כמוסר האוניברסלי של עם ישראל.

בשם השוויון

ביום חמישי, ל' מרחשון התשע"ט, אחרי חמישה ימי מסע מהבית שלהן בעוטף עזה, הגיעו נערות ונערים אל גן הורדים בירושלים. הן צעדו מממקום מוכה אפר ועשן, בו הן נמצאות באיום מתמיד על חייהן, וכל זאת בשם קדושת חייהן. אני כחניכה בחוות ההכשרה של גרעין געש בפתח תקווה הייתי שם, כי הילדות של כולנו צריכה להיות שקטה ובטוחה, בשם שוויון ערך האדם.

החיים בעוטף ישראל הם חיים קשים, מאז תחילת רעיון הציונות הקיבוצים והישובים שעטפו את ישראל שימשו כחומת המגן הפיזית אל מול אויבנו, אם כי היתכן שאנשים ילכו לגור באזור מסוכן כמו עוטף עזה ללא אמונה בצדקת דרכם?

עוטף ישראל אינו איזו אשליה ואינו איזו שהיא סיסמא שתפקידה ליצור אמפתיה ציבורית- זו מציאות. אנשים שגרים בעוטף ישראל חיים את ההבנה וההכרה שקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו מובן מאליו, והם חיילי המשמר הכי גדולים שלה בעצם ההתיישבות בגבולות הבית של עמנו.

אנשי הגבול

עוטף ישראל היא המציאות בגליל העליון, בגולן, בבקעת הירדן ובעוטף עזה. אין זו מציאות אחודה, שכן הפעם האחרונה בה נשמה אזעקה בביתי שבעמק הירדן, היתה באמצע 2006, כמה ימים לפני שנכנסתי בשערי בית הספר ושלשלתי שקל לקופה של קק"ל. בראש הנקרה נשמעה האזעקה האחרונה לפני כחמש שנים, ואילו בגבול עזה, תושמע אזעקה בעוד דקה. המשותף לכל אותם אזרחים הוא הנכונות לומר כי גבולות המדינה אינם מופקדים בידי אף אחד מלבד אזרחיה, והתיישבות היא זו הקובעת את גבולותיה, לפחות כך האמינו לפני קום המדינה.

אותם בתים, שדות ומפעלים שקיימים כמה מטרים מהגבול, הם אלה השומרים על גבולות המדינה. הרי הכי פשוט זה לומר "בשביל מה?" ולעזוב. לעבור לחיות אי שם בגוש דן, ולמרות הצפיפות והמירוץ הבלתי נגמר, אין שם סכנת חיים כו זו שבעוטף. אנשים חיים שם, עובדים מדי יום, לומדים בבית ספר, וחורשים שדות, ולא כי אין להם לאן ללכת, אלא כי הם ציונים שאוהבים את המדינה שלהם ומחוייבים לה, וכי הם מבינים ש"אם לא נעמוד על הנגב – לא תעמוד תל אביב" (דוד בן-גוריון).

במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו.

ביום ראשון לפני כמעט שנתיים, י"ט בכסליו התשע"ז, עלו חקלאים על כליהם מכל רחבי הארץ אל גן הורדים בירושלים. חקלאים מרחבי הארץ כדי להגיש שהעבודה שלהם, עבודה עברית, היא שליחות בקנה מידה לאומי. שהם בזיעת אפם עוקרים את גידוליהם כי לא משתלם למכור אותם. שהם סופגים טרור שפוגע אנושות בשדותיהם ופרנסתם. הם אלו שדורשים את זכותם לעבוד את האדמה שהובטחה לעם ישראל לפני יותר מ-2000 שנים, ולא להילחם על חייהם ולשרוד, אלא לחיות בכבוד, ולהיות גאים בפרי עמלם הציוני. אני כחניכה בשכבה י"א בקן עמק הירדן הייתי שם, כי חקלאות היא דבר הסובב את החיים בעמק, שקיבוציו קמו על בסיס המשק החקלאי. המחאה הזו מסמלת את קיום הציונות המתיישבת והעובדת, מתוך רצון להקים במדינת ישראל הריבונית משק מפותח האחראי על עצמו, ולומר בשם שוויון ערך האדם, שהעבודה הזו ממש לא שווה פחות.

מאז צינור המים הראשון שהועבר להתיישבות בנגב אי שם לפני קום המדינה מכורח המציאות, עברו יותר מ-70 שנים, וכבר פורחים שדות ומטעים בציית המדבר, ופיתוחים טכנולוגיים פרי עמל הציונות מסייעים לגדל גידולים איכותיים מאין כמוהם. המדבר אותו מדבר, ואנשים מפריחים את שממתו יום יום בעמל כפיים משגע, ומובילים ענף גידולי שדה מרהיב המייצא יבול איכותי בתקנים מחמירים. החקלאים האלו משקיעים את כל מרצם והונם לשדותיהם, לגידול איכותי ועברי, ובכל זאת הממשלה ממשיכה להעלים עין מהטרור המופנה כלפיהם, וכן ליבא ללא מס יבול תוצרת חוץ ובו בזמן גם לייצא את ערכיה הציוניים.

החקלאים, גם שנתיים לאחר מחאתם, עדיין סובלים מטרור ואיומים על משקיהם, פרנסתם וחייהם. הם חיים בחובות כי המדינה שלהם, שחוקיה אמורים להגן עליהם, בוחרת לא לשים את שוויון ערך האדם והעבודה העברית כנר לרגליה. אזרחי ואזרחיות העוטף, ששגרת חייהם רוויה בטרור ואיומים, מוחים מחאה אחות למחאת החקלאים- הם מעוניינים שיכירו בשגרת חייהם כדבר בעל ערך שווה לכל אדם, והתרבות שהם מנסים ליצור, בין אם התיישבות בגבולות ובין אם חקלאות, היא בעלת ערך לאומי. הם לא אנשים מהאליטה הפיננסית של ישראל, והם לא גרים במטרופולין. והחיים שלהם לא שווים פחות.

אידאל הציונות הוא אידאל מתחדש, המפרה את עצמו כל יום ביומו. החקלאים ותושבי עוטף ישראל הם אלו שמבינים שיש להם חלק באידאל הזה, הם מבינים שבלעדיהם חלקים בציונות יתנוונו, בין אם גבולות המדינה הציונית ובין אם העבודה העברית המבססת משק אוטונומי. מחאתם של שתי קבוצות האזרחים האלו סופה להתלכד לכדי מאבק אנושי לשוויון ערך האדם וקדושת החיים, בשם הציונות.

שחר והחברים בעמק הירדן

הרבה פעמים שואלים אותי, וגם אני שואל את עצמי, איך אפשר לעשות תנועת נוער אחת ליהודים, ערבים ודרוזים, מהעיר, הקיבוץ, המושב והכפר? האם השוני לא גדול מידי?

מתוך החוויה והניסיון שלי, אני יודע להגיד שזה אתגר גדול, ולעיתים השוני והפערים בולטים מאוד. אבל לדעתי, השוני הוא לא חסרון, אלא יתרון. המפגש בין שונים מאפשר לכל אחד להגדיר את עצמו ולבסס את זהותו לא רק מול עצמו, אלא מתוך מפגש מאתגר עם השונים ממנו.

בתור מי שגדל בקיבוץ, אני יודע שלנוער מההתיישבות העובדת אין מקום טוב יותר להתחנך בו מאשר הנוער העובד והלומד. אני רוצה שבני הנוער במושבים ובקיבוצים ירגישו שייכות למקום בו הם גדלים, ודווקא בגלל זה אני חושב שהמקום להיות בו הוא התנועה.

בתנועה הרגשתי שמעניקים משמעות להיותי בן קיבוץ ולייחודיות שבכך. שמבינים מה הצרכים הייחודיים שלנו, הנוער מהקיבוצים, ונותנים לכך מענה, כמו הצורך להרגיש שייך ולא מבודד. אחד הביטויים המשמעותיים לכך הוא התחושה והידיעה שישנם שותפים מכל רחבי הארץ למאבקים של הציבור שלך, כמו מאבק החקלאים. בתנועה הייתה לי היכולת להיפגש עם בני נוער ממקומות שונים ולהרגיש שייך. שיש לנו ערכים משותפים ותנועה שמחברת בין כולנו.

מסיבה זו בחרתי לצאת לחוות ההכשרה, שנת השירות בנוער העובד והלומד. רציתי להיות חלק ממשהו גדול ולצאת מהסביבה המוכרת. עברתי לגור עם הגרעין שלי בפתח תקווה והתחלתי להדריך בעיר. זה היה בשבילי שינוי מאוד גדול – בנוף, באופי הפעילות התנועתית, בחוויות החיים של החניכים שלי – שינוי שמביא איתו גם הרבה קשיים, שיכלתי לחסוך מעצמי אם הייתי נשאר באזור הנוחות שלי. אבל בעבורי, הבחירה להדריך בפתח תקווה היא הבחירה להיות חלק מהחברה הישראלית. להביא לחניכים שלי את מי שאני מתוך חוויות החיים שלי כנער בקיבוץ, ולקבל וללמוד מהם, מתוך חוויות החיים שלהם.

אם הנוער במושבים ובקיבוצים רוצה לשמור על זהותו אז הפתרון איננו בריחוק משאר החברה הישראלית, אלא בהתקרבות מתוך חברות בתנועה שמפגישה כל כך הרבה ציבורים.

 

הכותב בן קיבוץ דגניה א' וחבר בשנת השירות בנוער העובד והלומד בפתח תקווה.

הגעתי לתנועה לפני 13 שנה. נולדתי בברה"מ ועליתי עם הוריי לישראל כשמלאה לי שנה. בגיל 4 הגענו לשכונת הדר בחיפה, שבאותו שלב הייתה כמעט לחלוטין מאוכלסת במשפחות עולות מארצות חבר העמים לשעבר. במשך רוב ילדותי ונעוריי גדלתי בשכונה, חי בין שתי שפות, בין שתי תרבויות. השכונה, כמו כל שכונת עולים, שכונת עוני. יושבים ברחובות, אלכוהול, סיגריות וכן, יש גם לפעמים סמים ולפעמים גם יש מכות. בעיקר אין כל כך מה לעשות ובטוח שאין מה לצאת מהשכונה כי בחוץ יסתכלו עלינו מלמעלה ויגידו: אלו רוסים ו/או קווקזים. הם בטח שיכורים ואלימים ועדיף להתרחק מהם. ככה זה בחיפה. מיקומים שונים על פני ההר מציינים תרבויות ומוצאים שונים ובעיקר – מעמדות שונים. ובין שונה לשונה – אין מפגש.

ופה נכנס הנוער העובד והלומד. אני הצטרפתי לתנועה בכיתה ט'. הביא אותנו לקן מדריך לבוש במדי צבא. בהתחלה משחקים, צחוקים, סתם דיבורים. אבל עם הזמן המדריך, לא יודע מאיפה, מתחיל להביא נושאים מעניינים. מתחילים להתווכח, לנסות להבין. מי אנחנו בכלל? למה אנחנו פה? איזה מן מקום זה ישראל ואיזה מקום יש לנו בישראל הזו? לצד הפעולות גם יוצאים לטיולים וסמינרים ושם מתחילים לפגוש אנשים שונים מאתנו. איך זה קורה? פשוט ככה. המדריכים מפגישים – היכרות ראשונה. ואיך שהסמינר או הטיול נמשכים ככה גם נופלות לאט-לאט החומות ופתאום יוצא לך להיפגש באמת עם קיבוצניק (דבר שלא ידעתי שקיים עד אז) או מישהו משכונה עשירה יותר בחיפה. או חבורה של חברה מנהריה ועכו וכרמיאל. שחלקן עוד יותר חור מהשכונה שלנו. כל הגילויים האלו היו מדהימים ובמבט לאחור, איני חושב שהם כלל היו אפשריים ללא המדריכים והתנועה.

עם הזמן חלקנו בחרנו להדריך ילדים מהשכונה שהם ממש כמו שאנחנו היינו כשהיינו ילדים ובקן תמיד היו שתי שפות: רוסית ועברית. כמובן שהמדריכים הבוגרים יותר שלנו לא ידעו רוסית לכן היינו אנחנו מדברים עם ההורים של החניכים שלנו כדי להסביר להם מה זו התנועה, ועל הדרך, התחלנו לגלות בעצמנו מהי התנועה.

ב2008 בחרתי לצאת לחוות הכשרה של הנוער העובד והלומד והלכתי להדריך בני נוער דוברי רוסית בבת-ים. מאז ועד היום אני עוסק בתכנים הללו ללא הפסקה. בין אם להבין כיצד נכון לייצר תהליך חינוכי משמעותי לחניכים דוברי רוסית. תהליכים ששמים את הזהות הביתית שלהם במרכז ביחד, יד ביד, עם הזהות הישראלית שלהם. בלי לנטוש אף אחת מהזהויות. בלי להשאיר שום סמל תרבותי מאחור. ישראל קולטת מעל לאלף בני נוער עולים כל שנה שאת חלקם אנחנו מנסים להביא לתנועה שלנו, שיתחנכו בה, שיעצבו אותה. בתוך מרחב המפגשים האינסופי שמתקיים בתנועה שלנו, שהופך אותה לכל כך מיוחדת, יש לי את היכולת ללכת להפגיש בין בני נוער עולים חדשים עם בני נוער עולים ותיקים (או כאלו שהם ילדים להורים עולים ) ובני נוער צברים מזה דורות מכל מיני מקומות בישראל. בני נוער מהערים הקטנות והגדולות, במרכז והפרירפיה, במושבים, בקיבוצים, בשכונות, בפנימיות ועוד ועוד. החשיפה למגוון הרחב נותנת תחושה של בית. אני יודע להגיד את זה בוודאות על עצמי כאשר בחרתי להיות חניך בתנועה הזו לפני 13 שנה. תנועה שלו הייתה אחרת, מעולם לא הייתה פוגשת בי ואני בה.

יש משמעויות עומק מאוד חשובות לבחירה של התנועה להיות בית למגוון. אחד הדברים שהופכים ועושים את התנועה שלנו למה שהיא, למה שהיא יכולה להיות עבור חניכיה זה המאבק הבלתי מתפשר הזה על מגוון. על להיות תנועה אחת שהיא בית למגוון של בני נוער על הקשתות הרבות שמרכיבות את החברה הישראלית. החברה הישראלית, ובמיוחד בעשורים האחרונים, היא חברה של שונויות רבות אך גם חברה בה יש יותר ויותר חומות. חומות בין מעמדות, בין מגזרים, בין תרבויות, בין מקומות. חומות בין אנשים. יש לא מעט אנשים בחברה שצוברים המון כח (וכסף) מתחזוק ושמירת החומות הללו – וכל זה קורה בעיקר באמצעות כלים פוליטיים וכלכליים. לתנועה שלנו אין את הכלים הללו (וכנראה שגם לא יהיו). אבל כן יש לה כלי שהוא בעיניי, חזק מהכלים האחרים – והוא כלי החינוך שבמפגש. על היכולת להפגיש אחרות ואחרים אחד עם השני וליצור חיבור בינהם. לדרוש מחניכים וחניכות שיהפכו למדריכים בתנועה הזו ויחנכו את החניכים שלהם בעזרת הכלים הללו. הכל למען יצירת מרחב, ממש כאן בלב החברה הישראלית, שבו מתקיימת הלכה למעשה אלטרנטיבה למפגש בין בני אדם שונים. אצלנו בתנועה אנחנו משתמשים במושג תביעת הגשמה. זה מושג שדורש מחברי התנועה להיות אקטיביים, לבחור לשנות, לבחור להשפיע. זו הדרך דרכה אנחנו בונים את התנועה שלנו ואין לנו דרכים אחרות. כדי שהתנועה הגדולה והמגוונת הזו תוכל להמשיך להתקיים ולהיות בית משמעותי עבור כל בני הנוער בישראל היא צריכה את הביחד הזה. הביחד שהוא החניכים מהעיר,הכפר,המושב והשכונה. הילדה האתיופית, הנער הרוסי, הילד הצבר, הנערה הדרוזית, הבוגרת האשכנזייה והחילונית והבוגר המזרחי המסורתי. הסל הזה הופך את התנועה למגוון הייחודי והחד פעמי הזה ובלעדיו היא פשוט לא תהיה היא.

בימים האחרונים אני שומעת על מהלכים של גורמים שונים לניתוק של הנוער המושבי מכלל חלקי החברה הישראלית, מתנועת הנוער העובד והלומד, התנועה שלי. כחברה במזכירות חברות וחברי התנועה – גוף ההנהגה המרכזי של התנועה, בו נפגשים נציגים מכל התנועה לשם קבלת החלטות על עתידה של התנועה – שנפגשה עם חניכים מבני המושבים, ההצעה להסתגר בתנועה נפרדת לא מקובלת עליי ומקוממת אותי מאוד.

במפגשי המזכירות אני זוכה להיפגש עם הפנים המגוונות של החברה הישראלית. לגלות דברים שלא ידעתי על החברה שלנו, לקבל זוויות מבט חדשות ושונות על החיים בישראל. כך, לדעתי, הרגישו גם החניכות והחניכים ממעגל בני המושבים במפגשים שלנו במזכירות. השיחות שקיימנו על הדומה והשונה בפעילות התנועתית שלנו במושב ובעיר, הצחוקים שהיו כשהחלפנו חוויות דומות על הקשיים שבהדרכה, הגילוי שלמרות השוני ישנו גם הרבה מאוד משותף – כל אלה העצימו את הרצון להכיר ולהיפגש וחידדו את המשמעות של היותנו חברים וחברות בתנועה אחת.

לכן, לא הפליא אותי שדווקא חניכי וחניכות בני המושבים היו אלה שהעלו הצעה להחלטה לקיים יותר מפעלים משותפים ולפעול למען קירוב והעמקת הקשר בין המעגלים השונים של התנועה. הצעה שהתקבלה ברוב קולות, ואני הרגשתי שאנחנו בדרך הנכונה, לקרבה ושותפות.

בימים האחרונים אני מרגישה שכוחות אחרים משנים את הדרך שהתחלנו, וכי ישנם אנשים שפועלים כדי להרחיק ולהפריד במקום לקרב ולאחד, דבר שמאוד קשה לי לעכל בעקבות הקשר שנוצר ומה שהרגשתי במפגשי המזכירות.

בחטיבת בני המושבים ישנם חניכים וחניכות שרוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, חלק מתנועה שבה אפשר להיפגש עם השונים ממך, ולמצוא יחד את המשותף. ואף אחד לא יוכל להגיד לי אחרת. כי מה שאני ראיתי במפגשי המזכירות היה הרצון הזה, של בני ובנות נוער, לאחד את החברה הישראלית ולא לפלג אותה. רצון להיות חלק ממשהו גדול.

תנועת הנוער העובד והלומד היא תנועה של כלל הנוער בישראל, מהעיר, הקיבוץ, המושב והכפר. סיסמת התנועה ״ביתנו פתוח לכל נערה ונער״ שכתובה על הקיר בכניסה לכל קן וסניף של התנועה קוראת לנו לפתוח את הבית התנועתי. עצוב לי לשמוע שישנם אנשים שמבקשים לקחת את בני הנוער מהמושבים לתנועה שסוגרת את הבית שלה.

אני לא מוכנה לקבל את הפגיעה באפשרות להיפגש יחד בתנועה, בני ובנות נוער ממקומות שונים, עם אותה חולצה כחולה ושרוך אדום, סביב ערכים משותפים ולפעול יחד לשינוי ושיפור החברה הישראלית. זהו מפגש מיוחד שצריך לעודד ולא לאבד. ניתוק הנוער מהמושב לתנועה נפרדת יהיה אובדן כבד לתנועה שלי בפרט ולחברה הישראלית בכלל.

אני קוראת לחניכי חטיבת בני המושבים לשמר את הקשר והקרבה לשאר מעגלי התנועה ולשמור על כלליותה של התנועה שלנו. לשמור על השיח הנעים והערכים המשותפים שקיימים בתנועה שלנו. לעודד פעילויות משותפות בין המעגלים השונים, לפתח שיח, להתחבר, וליצור קשרים בין כל מעגלי התנועה.

הכותבת פעילה ומדריכה צעירה בסניף אור יהודה של הנוער העובד והלומד וחברה במזכירות חברי וחברות התנועה.

בסיום מסע מוצלח וגדול אנחנו רוצים להודות ל"קרן הדורות", קרן ששמה לעצמה מטרה ויעוד – שלא תהיה חניכה אחד, שלא יהיה חניך אחד, מתנועות הנוער אשר רוצים לצאת למסע לפולין כחלק מתהליך ההתחנכות שלהם, אבל ישארו בארץ מסיבות כלכליות. אנשי "קרן הדורות" זו השנה התשיעית, מסייעים בסבסוד עלויות המסע לחניכים ובעידוד יציאה למסע לפולין.

ענת שביט, רכזת "קרן הדורות": "הבחירה לקדם נערות ונערים אשר מתחנכים בתנועות נוער ציוניות, חברים בקבוצת שווים עם חבריהם ויחד עוברים תהליכים חינוכיים אשר ממשיכים אל יצירה והדרכה בקהילה שלהם לא יכולה לעצור בגלל פערים כלכליים. תנועות הנוער מחנכות למנהיגות ותפקידנו, לאפשר למירב בני הנוער שלנו להגשים את עצמם כמנהיגים למען עצמם ולמען החברה הישראלית כולה. אני בטוחה שבעוד כמה שנים חניכי תנועות הנוער יהווה את ההנהגה של החברה שלנו – אך מרגש ולא פחות חשוב לראות כי לתהליכים החינוכיים יש השפעה גם בטווח הקרוב לחיזוק חברות, תרומה לחברה ועשייה קהילתית וחברתית".

על התהליך הארוך והמשמעותי שעובר לפני המסע ובמהלכו מספרת ש', חניכה במסע לפולין:

"התלבטתי הרבה האם לצאת למסע. ידעתי שזה מסע קשה, גם פיזית וגם רגשית ולא הייתי בטוחה שאני אצליח לעמוד בו. חוץ מזה לא ידעתי אם אצליח לגייס את הכסף הנדרש. המדריכה שלי והחברים מהקבוצה שכנעו אותי לצאת אליו ובזכות מלגה מקרן הנצח הצלחתי לצאת למסע. אני שמחה מאוד שעשיתי את זה כי זה היה אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי בחיי – להכיר את הסיפור של העם שלי ובעיקר את הסיפור של בני הנוער שהחליטו בתוך המציאות הכי קשה למרוד, להתנגד ולא להיכנע. חשבתי הרבה על עצמי ועל התנועה שלנו – האם אנחנו מוכנים להתנגד ולא להיכנע? אני חוזרת הביתה בהחלטה להדריך בקן בעיר שלי, כי זה דבר שיכול להמשיך לבנות את החברה שלנו בארץ, להמשיך להאבק על ערכים של צדק".

"תיקון העולם משמעו תיקון החינוך" – יאנוש קורצ'ק

הנוער העובד והלומד מודה ל"קרן הדורות" ולמאות התורמים והתומכים שסייעו למאות חניכים לצאת למסע משמעותי ומרגש אל עצמם, אל העם היהודי ואל התנועה, אל השואה והגבורה, אל העבר ואל העתיד המשותף של כולנו בארץ ישראל.

אנחנו מזמינים את כלל הציבור לחזק ולתרום ל"קרן הדורות" ע"מ שהפרויקט הזה ימשיך להקרין ולאפשר לכל נערה ונער לצאת למסע משמעותי וחינוכי זה, ללא קשר למצב הכלכלי של משפחתו.

לא מפסיקים, ממשיכים את המסע. לפרטים נוספים ולתרומות ל"קרן הדורות" דרך  http://www.hadorot.org.il/

1) הקן, הקבוצה והבוגרת הם המשפחה השנייה שלך

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי לקן. פחדתי. פחדתי שלא אשתלב עם כולם ושיקח לי זמן להתחבר ולהכיר את כולם אבל בשניה שנכנסתי לבוגרת כולם קיבלו אותי בידיים פתוחות ובחיבוק אוהב. הקן הוא המקום שאני גאה לקרוא לו הבית השני שלי, ולחברי בוגרת אני שמחה לקרוא המשפחה השנייה שלי. לא חשבתי שזה יקרה אבל אני גם גאה להגיד שאני בנוער העובד והלומד. אני גאה להגיד שאני שייכת למשהו מדהים ועוצמתי שיוצר שינוי, גאה להגיד שאני חלק מקבוצת "נחש חשמל" הכל כך חזקה ועוצמתית הזו שעזרה לי להתגבר על כל כך הרבה קשיים ועדיין ממשיכה.

2) זו ההזדמנות שלי לשנות את החברה

התנועה הפכה אותי לבן אדם טוב יותר. אני זוכרת שהעבירו לנו שיעור חברה בבית ספר על פמיניזם ואיך אני הייתי היחידה שהיה לה אומץ באמת להביע דעה. עכשיו שאני בתנועה זה מדהים אותי לראות אנשים עומדים על שלהם ולא מוותרים כדי לייצר שינוי, כדי לעורר משהו אצל אנשים ואני חושבת לעצמי וואלה, החברה של היום לא במקום טוב אבל אני האדם לשנות את זה.

3) תחושת הגאווה שאתה מרגיש שאתה שייך למשהו כל כך עוצמתי

היום היה לנו את יום המד"צ ובדיוק לפני שיצאתי מהבית נזכרתי בפעם הראשונה שלבשתי חולצת תנועה. זה היה במרץ שנה שעברה, לפני התנדבות בבית חולים. החולצה הרגישה לי מוזר ולא נעימה על הגוף אבל אני גם זוכרת שהרגשתי שאני מייצגת משהו חשוב. אם לא הייתי לובשת את אותה החולצה הזו, לא הייתי איפה שאני היום. חשבתי על זה עוד קצת וזה הדהים אותי וממשיך להדהים אותי כל יום מחדש, כל יום פעילות מחדש, איך החניכים שלי מדברים על ערכים ככה, משהו שלא הייתי מצפה מילדים בכיתה ה'.

4) תחושת ההצלחה לאחר שאתה מדריך פעולה

אני זוכרת שבאוגוסט הייתה לנו בקן את חשיפת השיבוצים. בהתחלה שובצתי להדריך קבוצה בכיתה ד' אבל קצת זמן שינו לי את השיבוץ. עברתי להדריך קבוצה בכיתה ה' ובפעם הראשונה הצלחתי להעביר פעולה כמו שצריך. אחרי הפעולה הרגשתי מדהים, הרגשתי הצלחה, כאילו סוף סוף כל מה ש"עבדתי" בשבילו וכל מה שהמדריכים שלי לימדו אותי היה שווה את זה. אני זוכרת איך החניכים שמחו שהיה להם עוד חצי שעה מהפעולה לשחק משחקים, כי סיימנו להעביר את הפעולה חצי שעה לפני. זו תחושת הצלחה שאי אפשר להחליף בשום דבר אחר.

5) להכיר חברים מכל הארץ

בקיץ יצאתי לסמינר מדצים והיה הכי מדהים בעולם. זה היה אחד עשרה ימים של מחנאות וכיף. לפני שיצאנו, חברי הבוגרת הבוגרים יותר סיפרו לנו איך זו הייתה בשבילם חוויה של פעם בחיים. לא הכי האמנתי להם, כי בכל זאת מדובר באחד עשרה ימים בשטח אבל רק כשחזרתי הבנתי למה הם התכוונו. הבנתי שהאנשים שהכרתי שם הם חברים לחיים ובטיולים הבאים אני אראה אותם וזה יהיה הכי כיף בעולם.

תוספת לחזון השלום / יהודה עמיחי

לא להפסיק לאחר כיתות החרבות

לאיתים, לא להפסיק! להמשיך לכתת

ולעשות מהם כלי נגינה.

 

מי שירצה לעשות שוב מלחמה

יצטרך לחזור דרך כלי העבודה.

 

 

המתח הדק בינינו

"את שומרת נגיעה?"
"כן, אבל אפשר לשבת ביחד"
ככה, מצאנו את הדרך. במחוז חיפה של בני עקיבא ישבנו אנו, מועצת חוות של שכבת חוות ההכשרה 2017 וקומונריות מחוז חיפה של בני עקיבא וניסינו, בידיעה של הלהט העתיד לבוא עלינו, ליצור שיחה. לא, לא שיחה. ניסינו, בידיעה של המתח הדק בינינו, ליצור ויכוח.

לפני המפגש, הצפנו חששות. זה דבר חשוב, במיוחד לפני מפגש כזה, לפני מפגש היסטורי כזה בין שתי התנועות. חשש מאוד מרכזי, אשר לא נאמר, אבל צף כל הזמן בחדר – היה החשש מפני השיעמום בשיחה. הציפייה הייתה לעורר ויכוח, שיחה שהיא מעניינת, שמכילה בתוכה התנגשות חזיתית של ערכים. כמו באסיפה הישראלית – המפגש החשוב ביותר של החברה הישראלית בתוך תהליך החשבון והזיכרון – כך הוויכוח הערכי הוא השיח המעניין ביותר.
"בסוף השיחה אשאל אתכם מה צריך לקרות ב10 השנים הבאות"
וכל מה שידענו להגיד לפני המפגש הוא שיחה, הכל מתחיל בשיחה, בדיבור. אבל מתוך השיחה הבנו משהו יסודי ובסיסי – את הבסיס לאלימות.
הבסיס לאלימות, ההיוולדות האמיתית של ההתנהגות האלימה, הוא ההשתקה, תחושת המצוקה של ציבור מושתק שמרגיש שלעולם לא יישמע, שאין לו מה לעשות.
ולכן הכל הוא השיחה. המעגל בו מושמעים הקשיים ונקבעים הגבולות.
ורק שם, כשנקבעים הגבולות, אפשר לזוז ולהתמקם בתוכם.

הנה זה מתחיל

התחלקנו למעגלים. 5 מכל תנועה, 5 מבני עקיבא ו-5 מהנוער העובד והלומד, ישבו במעגל. דיברנו על דמוקרטיה וגבולותיה, על משמעויות האלימות והשפעותיה על החברה. תוך כדי, הוכנסו לשיח מימדים של ציונות, יהדות, צדק, קבלת האחר ואהבת האדם. היה מעניין – מילה שאפשר לשייך אותה למפגש הנ"ל בכמה אופנים שונים.

היה מעניין כי לא התכנסנו על מנת להחליט – התכנסנו על מנת לדבר ולהעלות שאלות משותפות על החברה הישראלית, שאלות שאין להן תשובה. היה מעניין כי המפגש היה מפגש ייחודי, מפגש אחר. היה מעניין כי כל אחד ואחת מאיתנו ישבה על קוצים, ורק חיכתה להגיד את דעתה – ובאותה נשימה – חיכתה לשמוע את כל מגוון הדעות. בעיקר היה מעניין, כי המפגש גרם לנו להבין את משמעות המושג

"תנועת נוער מורכבת מאנשים אינדיוודואלים"- זה נכון שהשיח היה מורכב ברובו משתי דעות שונות ומנוגדות – אך בתוך שתי הדעות האלה, לכל אחת היה את הפרשנות שלה ואת השקפת עולמה.

"ואהבת לרעך כמוך"

בסיכום של המפגש נשארנו עם ההתחלה, נשארנו עם הבקשה המשותפת להסכמה על דבר אחד – מדינה יהודית דמוקרטית. אפשר להגיד הרבה דברים כדי להגדיר יהדות, כדי להגדיר דמוקרטיה. אבל דווקא הדינמיות הזו, החיות של המושגים האלה והיכולת שלנו להגדיר אותם, יוצרת את האפשרות לשיחה עליהם, יוצרת את היכולת שלהם לחפוף ולהגיע לנקודות שישחררו אותן מהקיפאון המפלג בו היו עד לרגעים אלו ממש. "ואהבת לרעך כמוך" זו הקריאה היהודית דמוקרטית שלנו וכשישבנו שם במעגל הבנו, כמדריכות הנוער הישראלי – היהדות והדמוקרטיה לא בשמיים הן, לא נפלאות הן מאיתנו.

 

אנחנו הדור שנולד אחר רצח יצחק רבין ז"ל.

אנחנו הדור שנולד לזעזוע, לחלוקה ברורה, ימין ושמאל.

אנחנו הדור שנולד לזמן שבו אין שלום, אין יכולת להשיג אותו, אין רצון.

אנחנו דור שנולד לאלימות, לא למדנו כלום.

יום הזיכרון לרצח רבין הוא לא לזכרו של האדם שהיה רבין, אנשים מתים כל הזמן.

יום  הזיכרון הוא לזכר הדמוקרטיה שהתפוגגה בהירצחו, הוא לזכר ההסתה שהובילה רצח, לזכר אלימות שהפסיקה את תהליך השלום.

נולדתי 6 שנים לאחר הרצח, התחנכתי על ערכי שוויון, אהבת וקבלת האחר, על שלום – לא אלימות.

על רצח רבין שמעתי בבית הספר, בתנועה, מי הוא היה, מה הוא עשה, מהי דמוקרטיה וחשיבותה, וכיצד השלום שהיה מבעד לדלת התפוגג. בשלוש יריות כדור.

האם הלקח נלמד?

לא למדנו. לא הדור שלי, שמחשיב את רבין להיסטוריה, ולא הדור שגדל עם כהונתו של רבין, שזוכר היכן היה ומה עשה בזמן הרצח הנתעב, שבכה ויבב למשמע החדשות.

האלימות בחברה הישראלית התגברה. מאז שמאלני הוא בוגד העם, ימני הוא קיצוני, חילוני הוא כופר והחברה הערבית אחראית לפיגועים ויש לגרשם.

נולדנו לרגשות שנאה, שנאה לשונה מאיתנו, פתירת בעיות באלימות – לא בדיבור.

מי מאיתנו לא זוכר את הרצח בברנוער, את השוק שכולנו חטפנו עם חטיפת שלושת הנערים ז"ל ומיד לאחר מכן את הרצח של הנער מוחמד אבו חדיר ז"ל. כל המקרים האלה ומקרים נוספים – הם כרסום יסוד הדמוקרטיה.

הבחירה הקשה

החברה הישראלית חוזרת לימים של לפני הרצח, חוזרת לימי ההסתה, השנאה, האלימות שהתחוללה. ולא קל לחיות במציאות כזאת, לא קל להיות חלק מהדור שלנו, שחשוף לכל מהרשתות החברתיות (שהם הבסיס הראשוני להפצת האלימות המתחוללת, הם הכלי הראשוני שכולם בוחרים), דור שאמור לשנות את המציאות, אבל בוחר באפשרות הקלה יותר, לשתוק (תמיד יש יוצאים מהכלל).

אולי לא נולדנו, הדור שלי, בזמן הרצח, בתקופת ההפגנות כנגד ראש הממשלה דאז, וכל מה שלמדנו בימים שלפני יום הזיכרון הוא כל מה שנדע מהיום שחולל שינוי במדינת ישראל, אבל אנחנו חווים את אותו הדבר בימינו אנו.

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" זה לא עוד משפט חרוש שמופיע בכל טקס יום זיכרון, זה משפט שאמור לחלחל בכל אחד מאיתנו.
הדמוקרטיה בארצנו בסכנה, ומה אנחנו ללא דמוקרטיה?

אני לא טלית שכולה תכלת, גם לי יוצאות הערות גזעניות מידי פעם, אני בוחרת להשתנות ולשנות. לא אהיה חלק מהדור שמתעלם, שבוחר לשתוק. אני בוחרת לזכור את הרצח – להילחם על הדמוקרטיה.

בעולמנו, יש המציעים ביקורת חברתית שלא כוללת חניכים ולא ויכוח ולא עיצוב משותף, ביקורת זו, יש האומרים, עומדת בפני עצמה. מן הצד השני, יש שרוצים "חינוך" ללא ביקורת, "חינוך" זה מנסה, בלי שום סיכוי להצליח בכך, להרחיק ערכים ואידיאולוגיה חיצוניים מהחניך ולמנוע ממנו לספוג אותם. שתי צורות חשיבה אלה חסרות סיכוי להשיג את שאיפותיהן במציאות.

ביקורת חברתית בלי שינוי חינוכי היא כדיבורים באוויר, היא איננה משנה ואיננה יכולה לשנות, ביקורת זו ריקה מאחריות וריקה מדרישה להגשמה, היא בוחרת לברוח מהחֶברה לה היא מבקשת עתיד אחר.
המעשה החינוכי שלא מלווה בביקורת החברה, מיותר הוא אף יותר. הוא לא מציע לחניכים שום חלום, אין הוא דורש מהם ואין הוא דורש מעצמו שום מהלך ואפילו אלטרנטיבה הוא לא מציע (שלא לדבר על שינוי החברה בכלל).
על כן, דרוש שילוב בין השניים, שילוב שיבחן את החברה בצורה ביקורתית ומתמידה שרוצה לגלות כל עוול, כל אי-צדק שקיים ולחוֹשׂפוֹ לעין כל. אותה דרך גם תציע פתרון שגם אם רחוק הוא והדרך אליו קשה, היא תפתח תֶלֶם המראה את החזון ולא פחות חשוב מכך, את הדרך אליו.

אך המחנך, כנראה שיעלה במחשבתו אותו הרהור שתוהה "לשם מה?", למה כל העבודה החינוכית הזאת אשר לנו? המחנך שחושב את המחשבה הזאת, מתקשה לראות איך חלומותיו הגדולים על חברת המופת, על החברותא, על השוויון והטוהר, איך הם מתמזגים או אפילו נקשרים בקשר כלשהו, עם המעשה החינוכי הקטן שלוֹ שנדמה והוא מיותר, טיפה קטנה בים החברתי של כל מה שנוגד את עולמו.

המדריך הרואה את סביבתו, בוחן אותה ומבקר אותה, הוא לא יכול להשלים עם מה שרואות עיניו, עם אובדן הדרך והניכור והפערים והאיבה והריחוק ולכן, הוא ישאף בכל נפשו לצייר את החברה שבה הוא חי לפי צו ליבו. במפגש עם חניכיו, ינסה המדריך לקרבם אליו, אל חלומותיו; בחניכיו, הוא רואה את התקווה לחברה טובה להם ולו ולכולם.

על כן צריך המחנך לפתוח ליבו לכל היופי שיכולה להכיל נפשו, לכל דרישה לטוהר שיבקש ליבו, לכל שותפות שימצא: לחיים ולדרך; עליו לעשות זאת כדי לסמן לעצמו את דרכו, אבל לא רק לעצמו כי אם גם לחניכיו, לשותפיו, לחברה כולה המקיפה את חייו ובתוכה הוא נתון. החינוך הערכי הוא כוכב הצפון של החברה, הוא מייצר בלב-ליבה המשוסע את דמותה הרצויה. במעשה מרדני ומהפכני זה, ממזג המחנך בין הביקורת למעשה, הוא לוקח את ייאושו הרב וממנו הוא מצמיח את התקווה.

המדריכה-מחנכת שמודעת לתמונה השבורה של החברה, צריכה לענות לחניכיה ולעצמה את אותה קריאה שקרא יוסף-חיים ברנר הי"ד מול הארץ העזובה והבודדה:

"[…] דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… אף על פי כן! […] מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיוון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!…"
(מתוך "ביבליוגרפיה (יהואש)", ה'תר"ף)

מתוך בור הבכי העמוק והשחור של רצח יצחק רבין ז"ל, מתוך הייאוש שעדיין נמצא בכל זיכרון של הרצח; דווקא משם חייבת לעלות הקריאה לחינוך והקריאה לשיחה, הקריאה לאסיפה ישראלית, לא כזאת חסרת תפישת-עולם אלא זאת שתתקרב ותפתח ליבה כדי לשכנע, על מנת להטות את הקו לעבר שאיפתנו שלנו, שאיפת הייעוד שכוננו שבו מקופל חזוננו על מדינה יהודית-דמוקרטית וחברה ברוח החברותא שבמרכזה שוויון ערך האדם, הציונות והסוציאליזם במלוא היקפם.

אי לכך, על אף הייאוש המרחף מעלינו בכל ימות השנה ובמיוחד ביום החשבון והזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל, על אף הקושי שמאיים להרפות את ידינו, אין לנו מה להפסיד מכיוון שבין חזוננו לבין מקומנו עתה, יש רק קו אחד מחבר והוא החינוך. חינוך הילדים, חינוך הנוער, חינוך הצעירים והמבוגרים, חינוך עצמנו; המפגש עם שותפים ועם יריבים. הדיאלוג, הוא הדרך לתקווה, הוא התקווה בעצמו.

לפורטל החשבון והזיכרון של הנוער העובד והלומד – במלאת 22 שנה לרצח יצחק רבין ז"ל >> לחצו כאן

לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל שזורות נקודות מבחן- גלות, שיבה לציון, איבוד האמונה, חזרה בתשובה, השמדה על סף כליה ותקומה. לרבים נדמה כי עם הקמת הריבונות השלישית בארץ ישראל תמו המבחנים, כלו הקשיים והגענו לקץ המעגל האינסופי של חורבן וגאולה. הרי יש לנו "ארץ נהדרת", טובי בנינו ובנותינו נלחמים עליה בחירוף נפש, ובסך הכל על מה יש להתלונן כשאתה חי מוקף במדינות אויב?

אם רצחו אנשים, משפחות, על רקע היותם "אחרים", אזי מדובר בקומץ גזעני ומטורף. ואם עינינו צופות שוב במנהיגי האומה במדי S.S. אין ספק כי מדובר בכמה שסרחו. ואם אוזנינו שומעות את הקריאות האפלות מן העבר שבות אל מרכז השיח, ברור שאנחנו לא יותר מאשר חבורה של "חמוצים" שרק מעצימים את הסבל של כולנו.

בתור מחנך במדינת ישראל, אין אני יכול להתעלם. מהגזענות, מהאלימות, מההומופוביה ומההסתה. מהקריאות שלא לציית לחוק ומחוסר היכולת להגיע לכל הסכמה. ממנהיגים שמוליכים אחריהם המון משולהב בקריאות שטנה, ומהחברה הישראלית שעומדת מן הצד. כי לחיים המשותפים שלנו יחד, כאן, במדינה אליה נשאנו עיניים כמהות במשך אלפי שנים, אורבת סכנה גדולה. כל קצה מושך אליו את אנשיו, וכך אנחנו מתחילים לאבד את המרכז המשותף.

אבל לדמוקרטיה הישראלית המהותית, אבן היסוד לחיים שלנו כאן יחד, יש גם הזדמנות גדולה. 22 שנה לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, מאירועי השבר הגדולים ביותר שחוותה החברה הישראלית, לפתח כולנו מונחת האפשרות לבחור אחרת. לדבר, לשבת יחד, להכיל את המחלוקת ולרצות במגוון. לא לוותר לעצמנו ולדון גם בנקודות כואבות. לא לשכוח ולא לסלוח למסיתים, למלבי השנאה, למקדשי הנפרד. לערוך חשבון נפש לחברה הישראלית כולה. כי זיכרון הרצח יכול להפוך כעת גם למפעל חיים. חיים של ביחד, של חינוך לאהבה ולסובלנות, של דמוקרטיה שלא מסתכמת בבחירות אחת לכמה שנים.

בואו לאסיפה הישראלית. בואו לבחור ביחד.

לאתר האסיפה לחצו כאן

לפורטל החשבון והזיכרון של הנוער העובד והלומד – במלאת 22 שנה לרצח יצחק רבין ז"ל >> לחצו כאן

רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!