שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

העם הצ'רקסי הוא עם קווקזי עתיק, שמורשתו ותרבותו מבוססת על אהבת המולדת, לחימה, שוויון וכבוד למבוגרים ולחלשים. בשנת 1763 פלשה האימפריה הרוסית לחבל הארץ צ'רקסיה שבקווקז במטרה לכבוש את השטח ובמהלך המלחמה החליט הצאר הרוסי על "תכנית הטיהור הסופית" שמשמעותה גירוש או רצח כל הצ'רקסים.
המלחמה נמשכה 101 שנים כשלבסוף ב-21.5.1864 נלקחו אחרוני הצ'רקסים שנשארו לאיזורי הקרבות בכדי להילחם ולבסס את שטחי האימפריה העות'מאנית. במלחמה נהרגו כמיליון וחצי צ'רקסים מתוך שלושה מליון שהיו לפני ולכן, בחרו הצ'רקסים את היום הזה כדי לציין את יום הזיכרון לעם הצ'רקסי.
אחד המקומות שהציבה האימפריה העות'מאנית את הצ'רקסים הוא ישראל. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמו שלושה כפרים צ'רקסים בארץ ישראל – ריחניה, כפר כמא וחירבת צ'רקס (חירבת צ'רקס ננטש בגלל מחלת המלריה).

קן ריחניה

לעולם לא עוד

בשנת 2014 הוקם קן ריחאניה במועצה האזורית מרום הגליל על ידי קומונר ורכזת הנוער בכפר.
זו השנה הרביעית בה אני בוחר לזכור ולספר וכשם שאני מזכיר יש הבוחרים להכחיש ולהשכיח.
בארבע שנים האחרונות יחסה של מדינת ישראל ליום זה ולאירוע ההיסטורי לא השתנה – כאילו לא היה ולא נברא.
העם היהודי, הנרדף, שעבר שואה, שמתוך זוועות טרבלינקה ואושוויץ קם כמו עוף החול והקים את מדינתו בארץ ישראל, עתה בוחר להתעלם מהאוכלוסייה הצ'רקסית החיה בארץ.
הלא ציוונו הר האפר המקולל במיידאנק "לעולם לא עוד"?

לעולם לא נעלים עוד עין,
לעולם לא נתיר עוד רדיפת אדם באשר הוא אדם על זהותו, תהיה אשר תהיה.
עד אשר אחרון היהודים ידע את אשר התרחש,
בארמניה ובצ'רקסיה,
בסודן ובאריתראה,
בסוריה ובצ'צ'ניה.
רק כך נוכל לשמור על מצפוננו הערכי וההיסטורי ולא יימח זיכרון שואת עמנו שלנו לנצח.

קן ריחניה

תפקידנו ההיסטורי

היום בקן יש פעילות גדולה והוא תופס חלק משמעותי בפעילות המועצה.
השנה התחילו החניכים בקן לצאת ליותר מפעלים ארציים והמפגש בינם לבין שאר החניכים בתנועה גדל.
יש לנו תפקיד כתנועה, להפגיש בין מגוון האוכלוסיות שחיות במדינה, לתת מקום לכל הזהויות. בניגוד למדינת ישראל, שעל אף ההיסטוריה של העם היהודי, לא מכירה בעוולות שנעשו לעם הצ'רקסי, בתנועה יש את האפשרות לתת את ההכרה ביום הזה ובצ'רקסים כעם, כזהות, כקהילה שוות ערך במדינה.

"תפקידה ההיסטורי של הסתדרות הנוער העובד והלומד הוא ביסוסה ופיתוחה של מדינה יהודית דמוקרטית, אשר גרעינה הקשה הוא קהיליית קהילות ישראלית המורכבת משותפות מבחירה של ערבים, יהודים, דרוזים, צ'רקסים וקהלים נוספים ללא הבדל דת, גזע, מין, מגדר ונטייה מינית.." מתוך ייעודה של תנועת הנוער העובד והלומד

אני חושב שרק על ידי הגברת המפגש ומתן תוקף לכלל הזהויות נוכל להגשים את יעודנו. זה חלק מלהיות אחראים על כלל החברה הישראלית.
אז נציין את יום הזיכרון בברכת הנוער העובד והלומד – לעבודה להגנה ולשלום עלו והגשימו.

 

(לקריאת מכתבו של אברהם אדגה, 2007)

אברהם היקר,

אנחנו מסלה וספיר, חברים בחוות ההכשרה בנוער העובד והלומד.
אני מסלה, קומונר בעפולה עלית בגרעין "דנא",
אני ספיר קומונרית בקיבוץ גשר הזיו בגרעין "ג'ונאם".
לפני 7 שנים, נפגשנו עם המכתב שלך  לראשונה, היה זה רגע מכריע ומכונן בתנועתנו.
הרגשנו שאנחנו נקראים לדגל ועלינו להכיר בחרדה שלך כחרדה שלנו.
הבנו שאנחנו לא מוכנים לשכוח. אנחנו  לא מוכנים לתת לאומץ ולהקרבה שלהם להישכח.
בלעדיהם החיים לא היו נראים כמו שהם נראים, בלי ההקרבה שלהם והבחירות שלהם אנחנו לא היינו פה .מאז החלטנו לעשות הכל על מנת לספר את הסיפור כפי שראוי לספרו.
וחשוב לנו שתדע שמילותיך מהדהדות בכל העשייה החינוכית שלנו דרך הכלים האלו אנחנו החלטתנו לחנך את החניכים שלנו על סיפור העלייה של הורי, על הסיפור שלנו ושלהם ושל קהילה, על הכמיהה החזקה שהייתה להם בלב ועדיין קיימת.
במערכי הפעולות , צילום והנצחה של סיפורים אישיים של אנשים שעשו את המסע ואסירי ציון , משחק קופסה על המסע לירוסלם , תערוכה חינוכית דרכה אנו מדריכים אלפי בני נוער .
במועצת החניכים  קראנו את מכתבך השלם,  הדבר שהדהים אותנו יותר מכל הוא שכתבת על ניצולי השואה שחיים בארץ שלנו היום בבדידות ובעוני . הכאב שלך על המקום  שהחברה הישראלית נמצאת בה גרם לנו להבין כי אין משמעות לספר את הסיפור שלנו בלי לראות את התמונה המלאה  –
כי זה משנה.
כי המסע עוד לא הושלם.
כי אנחנו עדיין חרדים.
אנחנו חרדים שאנשים ישכחו את הגיור לחומרה , את פרשת הדם
את הזלזול והטלת הספק בכל מי שנחשב יהודי פחות
אנו חרדים שאנשים ישכחו את המחאה של 2015 , את יוסף סלמסה ואברה מנגיסטו
אנו חרדים שימשיכו לנצל נערים עובדים בישראל ,
שישכחו שאנחנו חברה אחת , ושצריך ללמוד  לאהוב את כל חלקיה של ישראל
והאמת היא  שהעשייה החינוכית  לפעמים מרגישה כל כך קטנה אל מול המציאות ,
קל להתייאש , קל להשלים עם המציאות , לבחור בנוחות ולדאוג רק לעצמך – זאת הסיבה שבחרנו לצאת לחוות הכשרה .
בשיחה איתך סיפרת לנו שכשכתבת את הספר שלך המסע אל החלום כשאף אחד עוד לא העז לדבר על זה בארץ , כולם חשבו שאתה משוגע ואף אחד לא היה מוכן להוציא אותו לאור . אז הלכת ומכרת את הסובארו שלך בשביל לממן את ההוצאה .
בשביל לעשות מעשים גדולים שמשנים מציאות צריך להיות מוכנים לשלם מחירים .
בכל בוקר אנחנו מכריעים מחדש, להאמין.
להאמין שנשק ההגנה הטוב ביותר הוא החינוך, להאמין שלמרוד ולהיאבק זה לא עניין של גיל זה עניין של מי שמוכן לעשות מעשה.
ולא אברהם , אם זה תלוי בנו זה לא יהיה לשווא .
אנחנו נאבק על חברה ישראלית שוויונית בה יש מקום לכולם , כדי שזה לא יהיה לשווא .

לעבודה להגנה ולשלום

לכתבה שפורסמה באתר החדשות YNET על מכתבם של מסלה וספיר בתאריך 13/5/18, ליחצו כאן

 

מלחמת העולם השנייה היא המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות והסתיימה ב-8 במאי 1945 בשעה 23:50 עם כניעת גרמניה לכוחות בעלות הברית. מזה יותר מעשור חניכי הנוער העובד והלומד לוקחים חלק בשימור הזיכרון והאתוס היהודי והציוני בסיפורם של מעל למיליון וחצי לוחמים יהודים שלקחו חלק בלחימה.
השנה ציינו 73 שנים ליום בו הובסה החיה הנאצית ע"י בעלות הברית. בנוסף להשתתפות התנועה בצעדה הממלכתית בירושלים, ערכה השנה התנועה יום עיון וטקס בשיתוף פעולה עם עיריית ראשון לציון. הטקס נערך במעמד יו"ר ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה, מר אברהם גרינזייד.
בטקס הופיעו חניכי התנועה ואמנים נוספים עם קטעי משחק, שירה וריקוד ברוח הניצחון על גרמניה הנאצית ושחרור אירופה הכבושה ע"י הצבא האדום. בשיאו של הטקס, התקיים מעמד מרגש בו התחייבו חניכי הנוער העובד והלומד בפני הלוחמים הווטרנים להמשיך ולשאת מפעל הזיכרון שהם בנו ולהכיר לדורות הבאים את סיפורם של הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה. במעמד אמר אברהם גרינזייד:

"אם נשכח את העבר, לא נדע מה לעשות היום ואיך ייראה מחר.
לכל איש יש שם, השם שלו – גיבור. גיבורים צריך לזכור ולספר מדור לדור. זה חשוב למדינתנו ולעתיד שלנו.
אנחנו רואים בתנועת הנוער העובד והלומד את העתיד, לא רק של ברית ותיקי מלה"ע ה2, אלא של עמנו.
אתם עושים מה שלא עשה אף אחד, אתם איתנו כבר 10 שנים. אנחנו רוצים לספר לכם מה עשינו. אנחנו מעבירים לכם את המקל של העתיד של ההיסטוריה של מלה"ע ה2 ושל גבורתם של היהודים במלחמה.
מאחלים לכם בהצלחה – אנחנו גאים בכם!"

תנועת הנוער העובד והלומד שמה לעצמה מטרה לפעול להרחבת האתוס הציוני והיהודי עליו מחנכים בישראל. בתוך כך, פועלת לציון חגים ומועדים שונים שראוי שיקבלו מקום מרכזי בתודעה הציבורית, ולהעלאת קרנם של הסיפורים היהודיים מעוררי ההשראה, שעיצבו את ההיסטוריה היהודית ושבזכותם אנחנו נמצאים כאן היום. רועי יסוד, רכז הנוער העובד והלומד, אמר בטקס:

"תנועתנו חייבת שורשים על מנת להצמיח צמרות.
במשך העשור האחרון ויותר נערכנו, הלכה למעשה, לערב הזה.
ערב של ברית בין הלוחמים לתנועת הנוער העובד והלומד,
ערב של העברת מקל ההיסטוריה מהלוחמים אלינו,
ערב של התחייבות!
…הנוער והצעירים היום זקוקים לאומץ ליבכם וגבורתכם.
אתם מעיין שופע עבורם.
תודה לכם!
בצעירותיכם השבתם את התקווה ובעלותכם ארצה העליתם את התקווה איתכם.
היא, התקווה, נמצאת בינינו עכשיו. זה עלינו."

הנוער העובד והלומד, בגלגוליה ההיסטוריים השונים (גורדוניה, התנועה המאוחדת, הנוער העובד, הנוער העובד והלומד, בני המושבים) הייתה שותפה בבניית הישוב והמדינה ולקחה חלק משמעותי במשימות ההגנה השונות. חניכי התנועה, שהתחנכו לאור ערכי 'לעבודה, ההגנה והשלום – עלה והגשם', השתתפו במלחמות ישראל, ואף שילמו על כך בחייהם.

פעולתה המרכזית של התנועה העוסקת בזיכרון הנופלים והוקרה על תרומתם לבניין החברה והמדינה, מתקיימת מזה 37 שנים במבצע 'זר לנופל'. לצד פעולה רחבה ומשמעותית זו, ישנה פעולה בחלק מקיני וסניפי התנועה להנצחת זכר בוגריהם הנופלים בטקסים, אנדרטאות ועמידה בקשר עם המשפחות השכולות.

השנה, לכבוד שנת ה-70 לישראל, חונכת תנועת הנוער העובד והלומד את "ספר הזיכרון", מאגר מידע אינטרנטי המכיל את סיפוריהם של בוגרי ובוגרות התנועה, חללי צה"ל, אשר נפלו במערכות ישראל.

גל שינרמן מגרעין אמיץ כתבה על תהליך ההקמה של הספר:

"'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל' – בתקופה האחרונה יצא לי לחשוב הרבה על המשפט הזה – בתוך ההמתנה לגיוס, החברים שכבר התגייסו, ופתיחת שנה בתנועה שנמצאת סביבי אבל אני בפעם הראשונה לא לוקחת בה חלק. יש שאומרים שזה משפט די קיטשי, בכל זאת, הוא נמצא בנאום של כמעט כל מנהל בית ספר וכתוב בלא מעט בתי ספר על הקיר, אבל בשבילי, יש לו משמעות יותר עמוקה. בשבועות האחרונים בזמן המפגשים שלנו, כשעברנו על הסיפורים של חברי וחברות התנועה שכבר לא איתנו, סיפורים מלפני קום ומדינה ועד ללפני כמה שנים, סיפורים של חברים מהצפון מהדרום, של ותיקי הארץ וגם של כאלה שהגיעו שניה לפני שהתגייסו מאירופה או ארצות ערב, בחרנו לקיים את המשפט החשוב הזה יחד עם כל חברי התנועה שלנו. בחרנו ללמוד ולהיכנס לעומק של אחד הצדדים הפחות מוכרים בתנועה שלנו, צד החברים שנפלו, שזכותם שסיפורם יישמע. תוך כדי שישבנו יחד במרכז ועברנו על הסיפורים, התנועה עשתה את שלה – הכשירה קומונרים, העבירה סמינרים, פתחה שנה, הביאה חניכים חדשים, והמשיכה בעבודת החינוך הבלתי נפסקת שלקחה על עצמה, אותה עבודת חינוך שבה בחרו כל חברי התנועה שעליהם קראנו במשך שעות, חברים שבחרו להיות חלק מתנועה, בידיעה שהיא תמשיך לעשות את מה שהם מאמינים בו ומה שהם התחנכו עליו ופעלו למענו, ותמשיך את הדרך שהם התחילו לסלול. הבחירה לעשות את פרויקט הזיכרון היא אחת ההחלטות הכי חשובות שהתנועה עשתה בזמן האחרון בעיני. הבחירה לדעת את העבר לא מנותקת מהיום יום שלנו אלא להפך, נותנת לו את המשמעות הגדולה שיש לו. בלי חברי התנועה שהגנו על הארץ, החניך בקן מזכרת לא היה יכול לבוא בימי שלישי ושישי לפעולה, הקומונר לא היה יכול לצאת לחוות ההכשרה, והרכזת לא הייתה יכולה לפתוח את הקן ליום פעילות. עצוב להודות, אבל בלי הדרך שנסללה בכל אותם סיפורים שקראנו, לא היינו עומדות כאן היום אחרי שסיימנו את חוות ההכשרה, אחד מהמפעלים הגדולים בתנועה, עם הפנים לגיוס לנח״ל, יחד עם התנועה. תנועה של חיים, שבוחרת להמשיך עם הפנים הלאה, תוך שהיא לומדת מעברה. הפרויקט הזה גרם לי רק יותר להבין למה הגיוס עם הגרעין שלי, זו הדרך שבה בחרתי. יחד איתם אני הולכת לבחור להמשיך לחנך, לאהוב, להאמין באדם, ולהמשיך את הדרך של כל אלה שלא יכולים עוד להיות איתנו, להמשיך בתנועה."

בכדי לחנוך את ספר הזיכרון ולהכיר אותו לחניכי התנועה, יציינו החניכים את שמות הנופלים מהיישוב בטקסים המקומיים ויספרו את סיפורם האישי. לאחר הטקסים, כל זוג חניכים יקבל דף מידע על אחד הנופלים ויפקוד את הקבר עם זר מטעם התנועה.

בעולמנו, יש המציעים ביקורת חברתית שלא כוללת חניכים ולא ויכוח ולא עיצוב משותף, ביקורת זו, יש האומרים, עומדת בפני עצמה. מן הצד השני, יש שרוצים "חינוך" ללא ביקורת, "חינוך" זה מנסה, בלי שום סיכוי להצליח בכך, להרחיק ערכים ואידיאולוגיה חיצוניים מהחניך ולמנוע ממנו לספוג אותם. שתי צורות חשיבה אלה חסרות סיכוי להשיג את שאיפותיהן במציאות.

ביקורת חברתית בלי שינוי חינוכי היא כדיבורים באוויר, היא איננה משנה ואיננה יכולה לשנות, ביקורת זו ריקה מאחריות וריקה מדרישה להגשמה, היא בוחרת לברוח מהחֶברה לה היא מבקשת עתיד אחר.
המעשה החינוכי שלא מלווה בביקורת החברה, מיותר הוא אף יותר. הוא לא מציע לחניכים שום חלום, אין הוא דורש מהם ואין הוא דורש מעצמו שום מהלך ואפילו אלטרנטיבה הוא לא מציע (שלא לדבר על שינוי החברה בכלל).
על כן, דרוש שילוב בין השניים, שילוב שיבחן את החברה בצורה ביקורתית ומתמידה שרוצה לגלות כל עוול, כל אי-צדק שקיים ולחוֹשׂפוֹ לעין כל. אותה דרך גם תציע פתרון שגם אם רחוק הוא והדרך אליו קשה, היא תפתח תֶלֶם המראה את החזון ולא פחות חשוב מכך, את הדרך אליו.

אך המחנך, כנראה שיעלה במחשבתו אותו הרהור שתוהה "לשם מה?", למה כל העבודה החינוכית הזאת אשר לנו? המחנך שחושב את המחשבה הזאת, מתקשה לראות איך חלומותיו הגדולים על חברת המופת, על החברותא, על השוויון והטוהר, איך הם מתמזגים או אפילו נקשרים בקשר כלשהו, עם המעשה החינוכי הקטן שלוֹ שנדמה והוא מיותר, טיפה קטנה בים החברתי של כל מה שנוגד את עולמו.

המדריך הרואה את סביבתו, בוחן אותה ומבקר אותה, הוא לא יכול להשלים עם מה שרואות עיניו, עם אובדן הדרך והניכור והפערים והאיבה והריחוק ולכן, הוא ישאף בכל נפשו לצייר את החברה שבה הוא חי לפי צו ליבו. במפגש עם חניכיו, ינסה המדריך לקרבם אליו, אל חלומותיו; בחניכיו, הוא רואה את התקווה לחברה טובה להם ולו ולכולם.

על כן צריך המחנך לפתוח ליבו לכל היופי שיכולה להכיל נפשו, לכל דרישה לטוהר שיבקש ליבו, לכל שותפות שימצא: לחיים ולדרך; עליו לעשות זאת כדי לסמן לעצמו את דרכו, אבל לא רק לעצמו כי אם גם לחניכיו, לשותפיו, לחברה כולה המקיפה את חייו ובתוכה הוא נתון. החינוך הערכי הוא כוכב הצפון של החברה, הוא מייצר בלב-ליבה המשוסע את דמותה הרצויה. במעשה מרדני ומהפכני זה, ממזג המחנך בין הביקורת למעשה, הוא לוקח את ייאושו הרב וממנו הוא מצמיח את התקווה.

המדריכה-מחנכת שמודעת לתמונה השבורה של החברה, צריכה לענות לחניכיה ולעצמה את אותה קריאה שקרא יוסף-חיים ברנר הי"ד מול הארץ העזובה והבודדה:

"[…] דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… אף על פי כן! […] מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיוון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!…"
(מתוך "ביבליוגרפיה (יהואש)", ה'תר"ף)

מתוך בור הבכי העמוק והשחור של רצח יצחק רבין ז"ל, מתוך הייאוש שעדיין נמצא בכל זיכרון של הרצח; דווקא משם חייבת לעלות הקריאה לחינוך והקריאה לשיחה, הקריאה לאסיפה ישראלית, לא כזאת חסרת תפישת-עולם אלא זאת שתתקרב ותפתח ליבה כדי לשכנע, על מנת להטות את הקו לעבר שאיפתנו שלנו, שאיפת הייעוד שכוננו שבו מקופל חזוננו על מדינה יהודית-דמוקרטית וחברה ברוח החברותא שבמרכזה שוויון ערך האדם, הציונות והסוציאליזם במלוא היקפם.

אי לכך, על אף הייאוש המרחף מעלינו בכל ימות השנה ובמיוחד ביום החשבון והזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל, על אף הקושי שמאיים להרפות את ידינו, אין לנו מה להפסיד מכיוון שבין חזוננו לבין מקומנו עתה, יש רק קו אחד מחבר והוא החינוך. חינוך הילדים, חינוך הנוער, חינוך הצעירים והמבוגרים, חינוך עצמנו; המפגש עם שותפים ועם יריבים. הדיאלוג, הוא הדרך לתקווה, הוא התקווה בעצמו.

לפורטל החשבון והזיכרון של הנוער העובד והלומד – במלאת 22 שנה לרצח יצחק רבין ז"ל >> לחצו כאן

לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל שזורות נקודות מבחן- גלות, שיבה לציון, איבוד האמונה, חזרה בתשובה, השמדה על סף כליה ותקומה. לרבים נדמה כי עם הקמת הריבונות השלישית בארץ ישראל תמו המבחנים, כלו הקשיים והגענו לקץ המעגל האינסופי של חורבן וגאולה. הרי יש לנו "ארץ נהדרת", טובי בנינו ובנותינו נלחמים עליה בחירוף נפש, ובסך הכל על מה יש להתלונן כשאתה חי מוקף במדינות אויב?

אם רצחו אנשים, משפחות, על רקע היותם "אחרים", אזי מדובר בקומץ גזעני ומטורף. ואם עינינו צופות שוב במנהיגי האומה במדי S.S. אין ספק כי מדובר בכמה שסרחו. ואם אוזנינו שומעות את הקריאות האפלות מן העבר שבות אל מרכז השיח, ברור שאנחנו לא יותר מאשר חבורה של "חמוצים" שרק מעצימים את הסבל של כולנו.

בתור מחנך במדינת ישראל, אין אני יכול להתעלם. מהגזענות, מהאלימות, מההומופוביה ומההסתה. מהקריאות שלא לציית לחוק ומחוסר היכולת להגיע לכל הסכמה. ממנהיגים שמוליכים אחריהם המון משולהב בקריאות שטנה, ומהחברה הישראלית שעומדת מן הצד. כי לחיים המשותפים שלנו יחד, כאן, במדינה אליה נשאנו עיניים כמהות במשך אלפי שנים, אורבת סכנה גדולה. כל קצה מושך אליו את אנשיו, וכך אנחנו מתחילים לאבד את המרכז המשותף.

אבל לדמוקרטיה הישראלית המהותית, אבן היסוד לחיים שלנו כאן יחד, יש גם הזדמנות גדולה. 22 שנה לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, מאירועי השבר הגדולים ביותר שחוותה החברה הישראלית, לפתח כולנו מונחת האפשרות לבחור אחרת. לדבר, לשבת יחד, להכיל את המחלוקת ולרצות במגוון. לא לוותר לעצמנו ולדון גם בנקודות כואבות. לא לשכוח ולא לסלוח למסיתים, למלבי השנאה, למקדשי הנפרד. לערוך חשבון נפש לחברה הישראלית כולה. כי זיכרון הרצח יכול להפוך כעת גם למפעל חיים. חיים של ביחד, של חינוך לאהבה ולסובלנות, של דמוקרטיה שלא מסתכמת בבחירות אחת לכמה שנים.

בואו לאסיפה הישראלית. בואו לבחור ביחד.

לאתר האסיפה לחצו כאן

לפורטל החשבון והזיכרון של הנוער העובד והלומד – במלאת 22 שנה לרצח יצחק רבין ז"ל >> לחצו כאן

לפני 22 שנה ירה רוצח מתועב שלושה כדורים שפצעו את הדמוקרטיה והותירו אותה מדממת.
לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל נשבענו – "לא נשכח ולא נסלח"! לא ניתן לאיש להרים יד על הדמוקרטיה!

נתנגד לניסיונות להשכיח את הרצח, את ההסתה שקדמה לו ואת חומרת הרצח עבור הדמוקרטיה הישראלית.
אנחנו קוראות לאזרחי ואזרחיות ישראל להתנגד לשיח המסית נגד מנהיגי ישראל וחוקיה הדמוקרטיים.

הדמוקרטיה שלנו עדיין פצועה. האלימות הפכה בישראל לעניין שגרתי, והמחלוקות בין השבטים השונים בחברה הולכות ומתרבות. אנחנו רוצים לקרוא לכם ולכן להשמיע קול זעקה ולהילחם בתופעה אשר לא מאפשרת הסכמה על מחלוקות בחברה הישראלית.
אנו, חניכי ומדריכי תנועת הנוער העובד והלומד, רוצים להזמין אתכם לעמוד עמנו על משמרתה של הדמוקרטיה באסיפה הישראלית, בה ניפגש מכל חלקי החברה – יהודים, ערבים, ודרוזים, דתיים וחילוניים, מהמרכז ומהפריפריה,  בני נוער ומבוגרים, נשים, גברים ומגדרים אחרים. ביחד נתמודד על שוויון ערכו של כל אדם – נשוחח על המחלוקות, נקשיב אחת לשנייה ונמצא את המשותף לכולנו, במטרה לצייר עתיד טוב יותר לחברה הישראלית.

לפרטים נוספים על האסיפה – asefa.org.il

לפורטל החשבון והזיכרון של הנוער העובד והלומד – במלאת 22 שנה לרצח יצחק רבין ז"ל >> לחצו כאן

שלום לכולם,

אני עדי טרקיין מגרעין סברס בחוות ההכשרה פתח תקווה, קומונרית בקן אם המושבות בפתח תקווה.

אני רותם פנטהון מגרעין גובז בחוות ההכשרה עפולה, קומונרית בקן עפולה עילית.

אני דורון יאלו מגרעין סברס בחוות ההכשרה פתח תקווה, קומונר בקן לוד גני אביב.

 

עדי, רותם ודורון. דבר הקומונרים 2017

עדי:

אני רוצה להתחיל בלספר לכם על המפעל התנועתי הראשון אליו יצאתי  – סמינר שורשים. בסמינר למדתי המון על המנהיגים שלנו שפרצו את הדרך מאתיופיה לסודן ומשם לישראל, למדתי על נערי כפר בתיה שפתחו בתי ספר יהודיים באתיופיה , ויותר מכל למדתי על קהילת ביתא ישראל שלא הפסיקה לחלום . זה היה רגע שבו הבנתי המון דברים על עצמי, על מי אני רוצה להיות בחברה הישראלית ,מהי הקהילה בשבילי ואיך אני יכולה וצריכה לספר את סיפורי הגבורה האלה. הבנתי שהיותי בת הקהילה האתיופית לא מהווה לי שום סיבה לבושה, להפך, אני מתמלאת גאווה לשמוע את הסיפורים האלה, ללמוד אותם ולחנך עליהם.

רותם:

המפגש הראשון שלי עם התנועה היה במסע לפולין אליו יצאתי בכיתה י"ב יחד עם הקבוצה שלי. הדבר שהכי זכור לי משם זה אותם אנשים שבחרו להיות ה"עומד מן הצד", אלו אותם אנשים  שלא רצחו יהודים בעצמם, או התעללו בהם אבל גם לא עשו שום דבר בשביל לשנות את המציאות, בשביל להשפיע עליה. שאלנו את עצמנו בקבוצה מול איזה דברים אנחנו עומדים מן הצד במציאות של היום, והבנתי  שאולי כל הזמן הזה הייתי אני ה"עומדת מן הצד" בנוגע לקהילה שלי.

איפה אני הייתי כשהשפילו אותנו כי אנחנו שחורים?

איפה אני הייתי בהפגנות על יוסף סלמסה?

איפה אני הייתי כשאברה מנגיסטו נלקח בשבי?

אני מרגישה שתמיד הייתי עומדת מן הצד ותמיד אמרתי לעצמי שהגזענות לא תשתנה ושאף אחד לא יוכל לשנות אותה, אפילו בקצת, כי זה משהו שלא ניתן לשינוי. המציאות המייאשת הייתה כל כך חזקה, עד שהפסקתי להאמין, וזה גרם לי לעמוד מן הצד לגבי כל העוולות בחברה הישראלית. כי גם כששמעתי על נער שניצלו אותו בעבודה לא עשיתי כלום, גם כשקראו לילד בשכבה שלי י'הומו, עמדתי בצד ושתקתי, גם כשריססו כתובות גרפיטי ליד ביתי מוות לערבים לא מחקתי את זה.

אבל לא עוד! היום אני מדריכה חניכים ממוצא אתיופי וגם חניכים שאינם ממוצא אתיופי. אני מחנכת את החניכים שלי שיש אפשרות לשנות את המציאות. שהכוח הוא בידיים שלהם, ושלנו. אני מחנכת אותם להוביל ולהשפיע בעצמם בחברה דרך חינוך, כי הדרכה היא לא משהו נבדל מהחיים שלנו אלא משהו שצריך להתגאות בו ולא להתבייש או להסתיר אותו. אני מחנכת את החניכים שלי לערכים ולהאמין בחברה מתוקנת  שמעמידה במרכזה את שוויון ערך האדם. אני מחנכת אותם לכך שיש בתנועה המון חניכים, שמגדילים אותה, שאוהבים אותה ושבוחרים בה כדרך חיים.

דורון:

המפגש הראשון שלי עם התנועה היה כאן במקום הזה לפני שנתיים. נפגשנו בבוקר ליום עיון בו דיברנו על הקשיים במסע, על הסבל הרב ועל המחירים הקשים במסע שאנשים שילמו על מנת להגיע לירוסלם.

היום בהסתכלות לאחור אני מבין כמה היום הזה משמעותי וחשוב בשבילי. השנה בתור שכבת החוות החלטנו לקחת יותר אחריות ונפגשנו כבר לפני כחודש וחצי כדי להתחיל לעבוד על יום זיכרון. נפגשנו לשוחח, להעמיק בסיפורים, לשמוע עדות של אסיר ציון, ועשינו חזרות על הריקודים והשירים לטקס. החלטנו לעשות הכל כדי שהיום הזה יהפוך ליום משמעותי לא רק לקהילה האתיופית אלא לכל החברה הישראלית כחלק מהתהליך התכנסנו מאות חניכים ליום עיון בו העמקנו בסיפורי הגבורה שלכם  – אסירי ציון שנמצאים איתנו פה כעת.

אנו רוצים  להזמינכם לבמה ולהעניק לכם אות הוקרה על פעולתכם הציונית בזמן עליית יהדות אתיופיה, אנחנו נמשיך לספר את סיפורכם לדורות ולפעול לאורם.

אני מזמין את אסירי הציון לעלות לבמה.

מדי שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, פוקדים בני המשפחות השכולות את קברי יקיריהם. לצד האירועים והטקסים הגדולים של יום הזיכרון הלאומי, העלייה לקבר מאפשרת מקום לזיכרון האינטימי והמשפחתי על אהוב שאיננו. מעבר לכאב העצום של האובדן, ההגעה לבתי העלמין מפגישה את בני המשפחה עם קושי נוסף:

בכל שנה חוזרת על עצמה התופעה המבישה – חלק ממוכרי הפרחים מפקיעים מחירים מבני המשפחות השכולות לטובת רווח על חשבון השכול. בעקבות חשיפת תופעה מבישה זו, לפני מעל 35 שנה בתכנית "כלבוטק", הוחלט על מפעל ארצי רחב היקף של חניכי הנוער העובד והלומד בשיתוף עם אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון לחלוקת זרים ללא תשלום לכלל המשפחות השכולות.

ביום הזיכרון, שחל השנה בתאריך 2/5/17, התפרסו מעל 5,000 חניכים מתנועת הנוער העובד והלומד, יהודים דרוזיים ובדואים, ב-107 בתי עלמין בכל רחבי הארץ, מאילת ועד מטולה, זו השנה ה-36 ברציפות, וחילקו זרי פרחים למשפחות השכולות – ללא תשלום.

לאחר שסיימו בקנים ובסניפים את הטקסים המסורתיים של ערב יום הזיכרון, התפנו החניכים להכנת המבצע הגדול. בבוקר יום הזיכרון, אלפי חניכים השכימו קום, פרקו מהמשאיות את זרי הפרחים, והתייצבו מוכנים בפתח בתי העלמין על מנת לחלק זרי פרחים למשפחות השכולות אשר פקדו את קברי יקיריהן טרם הצפירה והטקס.

השנה ציינו כחלק ממפעל "זר לנופל" 50 שנים למלחמת ששת הימים, וחניכי הנוער העובד והלומד קיימו טקסים מיוחדים בכניסה לבתי העלמין שהוקדשו לחללי המלחמה. בטקסים ציינו את שמות הנופלים וסיפרו את סיפורם האישי. לאחר הטקסים, כל זוג חניכים קיבל דף מידע על אחד הנופלים ופקד את הקבר עם זר מטעם התנועה.

הפעילות המרכזית של מפעל "זר לנופל" התקיימה בכניסה לבית העלמין בהר הרצל, שם התייצבו כ-500 חניכים מהנוער העובד והלומד לחלוקת הזרים. בנוסף לחלוקת הזרים בבית העלמין, ביישובים הדרוזיים התקיימו ביקורי בתים אצל משפחות שכולות ע"י מאות חניכים. בנוסף, כמאה חניכים מהקנים הבדואים של הנוער העובד והלומד פקדו את הטקס באנדרטת החייל הבדואי.

במסגרת המבצע חולקו למעלה מ-מיליון פרחים שאוגדו במעל 100,000 זרי פרחים.

שמי ליזה פייגין ואני חניכה בשכבת י"א בתנועת הנוער העובד והלומד. השנה יצאתי עם חברי לקבוצה, לצד שאר חניכי התנועה, היהודים, הערבים והדרוזים, למסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה, בפולין.

במסע נחשפנו במקומות ובסיפורים רבים להשמדת היהודים אך גם לחיי היהודים בערים ובעיירות, ולתנועות הנוער ופעילותן באותה התקופה. התבוננו ברוע הנורא ביותר שהאדם יכול היה לברוא, ובגילויים מרגשים של אנושיות. הקוטביות הזו, המלמדת על יסוד הבחירה של האדם – ליצור רע או טוב, מעלה שאלות רבות, ביניהן השאלה – מה איפשר לאחדים, שהיו לרבים, למצוא עוז ולסייע, בתוך התופת, לבני עמם? מה הניע את המחנך הדגול, יאנוש קורצ'ק, לקשור גורלו בגורל ילדי בית היתומים? מנין שאבה כוחותיה מריאן כהן כשפעלה במחתרת להבריח ילדים יהודים אל מעבר לגבול? מנין הפיכחון והנחישות שאפיינו את גיזי פליישמן, הרב מיכאל דב וייסמנדל ואחרים בפעולתם בקבוצת העבודה בסלובקיה להצלת יהודים? מדוע מרדו חברות וחברי תנועות הנוער בגטאות?

אני נזכרת בעדות סבתה של אבי:

"עמדתי מול בורות המוות, הגרמנים פשוט ירו בכולם מול הבור כדי לחסוך לעצמם את הזמן ולא לסחוב גופות. גרמני ירה בי. נפגעתי ברגל ונפלתי לתוך הבור עם גופות. התעוררתי כעבור כמה שעות וזחלתי בין הגופות לעבר האור – החוצה. לא הייתה נפש, היה ריק, לא היה שום דבר. התחלתי לזחול לעבר הבניין הקרוב כדי למצוא לי מחסה, הרגשתי קנה של אקדח נצמד אל ראשי ושמעתי ירייה, אבל היא לא הייתה של הקצין הגרמני שעמד מאחוריי אלא של פרטיזן, שאמר לי שהוא יהודי חצי רוסי שהצטרף לפרטיזנים כדי למנוע את התקדמותם של הנאצים. הוא התקרב אליי ואמר שהכל יהיה בסדר, שהם יטפלו לי ברגל ולקח אותי למקום מחסה. ידעתי שעכשיו זה לא לנסות לשרוד, עכשיו זה לנסות לחיות".

מעשי גבורה אלו, ועוד רבים אחרים, אינם מוכרים מספיק בתודעה הישראלית, ולצערי לא הכרתי את רובם עד ליציאתי למסע של התנועה. מעשים אלו הינם חלק משמעותי מההיסטוריה שלנו כעם בתקופת השואה. לצד הכרת פשעי הנאצים והשמדת העם היהודי, עלינו להנציח גם את פועלם של בנות ובני עמנו, שלא עמדו מנגד ומרדו בגורל שהועד להם ולעמם.

ארגון מפעל הצלה, ילדים המבריחים מזון, אם המחביאה תינוקה, יצירת תרבות יהודית בגטו, תיעוד האירועים, הברחת נשק, ואפילו הבחירה לחיות עוד יום בתוך התופת – כל אלו ועוד, הינם פני ההתנגדות וההצלה היהודית הראויה להנצחה.

לשאלה "מנין שאבו כוחם?", אני מוצאת תשובה במילים של צביה לובטקין, חברת תנועת דרור ומהנהגת המרד בגטו וארשה: "כולנו חיינו וחיים בהכרה, שאין לדעת מה היה עולה בגורלנו, ללא היינו חברים לתנועה, ללא ספגנו מילדותנו את הערכים, אשר אתם נתתם לנו. זהו בעצם סוד כוחה של התנועה: שידעה תמיד לתבוע מאנשיה. היא רצתה לחנך והיא חינכה אנשים מהפכניים, שעמדו ויכלו לעמוד בתקופות שונות ובתנאים קשים, על קוממיות העם, על קוממיות האדם בישראל, ועל קוממיות האדם בכלל. רק בכוח החינוך שקיבלנו יכולנו כך לעבור את התקופה הזו… יכולנו לעמוד בגטו כאשר עמדנו רק מפני שהיינו קולקטיב, תנועה, מפני שכל אחד ידע שאין הוא בודד. כל יהודי הועמד בודד מול גורלו, יחיד ועזוב בפני האויב כביר הכוח. אך אנחנו עמדנו מהרגע הראשון ועד הסוף כקולקטיב, כתנועה. הרגשה זו, שישנה תנועה, שיש ציבור אנשים הדואגים איש לרעהו, שקיימת דרך משותפת, היא שאפשרה לכל אחד מאיתנו לעשות את אשר עשינו".

תשובתה יפה גם לימינו אנו, ומהווה בעבורי ובעבור חניכות וחניכי תנועות הנוער מורשת והשראה לפעולתנו במציאות הישראלית, ליצירת חברה המחנכת ופועלת לאור ערכים של אהבת האדם, סולידאריות, שוויון וצדק.

מלבד הפעולה במציאות הישראלית, אנו, בתנועות הנוער, ערים גם לזוועות הממשיכות להתחולל ברחבי העולם. השמדת עמים וארצות אינה היסטוריה רחוקה. אנו קוראים לממשלת ישראל לדפוק על דלתות העולם ולפעול להפסקת האימה.

רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!