שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

כך נפתח מחנה "המחתרת" – שמספר את סיפור העליה מעיראק.

שני מושקטל פרוכטמן ממחוז נגב מספר לנו על התהליך שהוביל למחנה "המחתרת", וגם על מה קרה בו:
למסע המשוגע הזה אל המחתרת הציונית בעיראק נעה (סיברון) הזמינה את מחוז נגב לפני למעלה משנה. בהתרגשות שלה, עם החיוך הקטן והנלהב האופייני, היא סחפה עשרות מדריכים וחניכות אל העולם הזה שהוא ההיסטוריה של המשפחה שלה. היום מעגל נוסף נסגר וחדשים נפתחו. החברים הוותיקים מהמחתרת, מסתבר, קשורים זה בזה. עזרא היה חניך של עולמי, סבא של נעה, ובהמשך היה מהנהגת הנוער העובד. מעגלים מעגלים.. סיפור של תנועה חלוצית.

לילה. יום ארוך מאחורינו. בנינו את סניפי ההכשרה שלנו בבצרה ובגדד יחד עם רכזי האזורים. הכרנו את שמאי, שלמה הלל, השליח מהארץ והחלטנו לעלות.
כשאיימו לעצור את העלייה החניכים התחילו לצעוק "רוצים לעלות! רוצים לעלות!"
ילדים בני 10-12 נאבקים על הזכות לעלות לארץ ישראל. פתאום הסיפורים של יוסי אלפי על הנערות הצעירות במחתרת מסתדרים לרגע.
מתחלקים להכשרות – סניף ההכשרה הוא קבוצה אוטונומית וכל חבר.ה בו חשוב.ה. חניכי זרוע ההגנה יושבים עם שלמה הלל, משימתכם חשובה מכל, הוא מספר – שמירה על החיים. הם חוזרים לקבוצות ומתדרכים אותן לפני הבנייה.
שני חניכים מבאר שבע מתחבאים מהשוטר העיראקי. יש חברות בשדרות שמתגרות בו. אף אחד לא מדבר על המחתרת.
אחרי ארוחת ערב בחדר האוכל של החלוץ ממשיכים לסלטרון, תחרות בין הסניפים.
המדריכים מגיעים למפקדה ומבקשים עותקים של "רוח קדים" של שמאי. "הם לא רוצים לשמוע שום דבר אחר" הם אומרים. אחד המדריכים מתייעץ איתי מה מותר להקריא מהספר ככה שהם ידעו עוד בלי להרוס להם את מבצע מייקלברג מחר.

יומיים לפני המפעל יוסי (אלפי) מתקשר אליי: "אני אגיע לספר על המחתרת אצלכם!"
אני בנסיעת לילה למרכז כדי לאסוף ציוד לחלוץ ומודה לו בהתרגשות.
"תגיד לנעה שאני עושה את זה בשביל הסבא והסבתא שלה!"
הערב, שלושה ימים אחרי, הוא הגיע.
"תצלמי אותי עם הדגל, שיראו את הכיתוב" יוסי מבקש מסו (אשתו) כשהם יורדים מהרכב ונכנסים לשטח המחנה.
סניפי ההכשרה השונים עוברים תחקירים אחרונים לקראת מבצע מייקלברג ויוסי עומד בשקט ומקשיב.
"מי פה בזרוע ההגנה?" לוי רכז אזור בצרה מתחקר, 3 חניכים מרימים את היד.
"ומי נוער הקשר?"

החברים בהכשרות השונות מחדדים את תפקידם במבצע. יוסי, סו ואני ממשיכים לסייר במחנה. הוא מבקש להצטלם עם השלטים ונעמד בח' המסדרים שלנו וקורא את השיר שמסתיים בשורה – "שלמה הלל, קח אותי לישראל!"
הוא מרים טלפון לשמאי ומספר לו על המפעל. שלמה עונה מרוגש בצד השני של הטלפון.
קבוצת חניכות משדרות עוברת על ידינו ויוסי שואל "אתן יודעות מי זה? אני מדבר עם שלמה הלל". הן מסרבות להאמין. מבחינתן שלמה הוא דמות מהעבר, והנה הוא מדבר איתן.
יוסי מבטיח לשלמה שיעלה אותו על הקו כשיספר להם סיפורים מאוחר יותר.

שמאי מתדרך בפעם האחרונה ויוצאים למבצע מייקלברג. עוברים פטרול, מפענחים צופן סודי ומנווטים על ידי מפה. מייקל, אחד הטייסים, מבקש בקשר שנסמן את מיקומנו. הקבוצה עולה על המטוס – העלייה האווירית הבלתי לגאלית הראשונה!
יוסי מספר סיפורים על המחתרת ועל המשפחה שלו. שלמה הלל על הקו והוא מתרגש. החניכים מתלחששים: "זה אמיתי.. זה באמת הוא!"
שלמה אומר שזה חשוב ומרגש מאוד שהחניכים מכירים את סיפור העלייה מעיראק. הוא מברך את הילדים והם עונים בתודה ובמחיאות כפיים.

"יש למישהו שאלות?" הוא שואל. עשרות אצבעות מונפות באוויר.
אחד אחת הם עולים ומבקשים שיספר עוד חלק מסיפור המחתרת.
אחרי שעה של סיפורים (והמון שאלות של החניכים) אנחנו מעניקים ליוסי את דגל המחתרת.
"אני אתלה את זה בחדר העבודה שלי!" הוא מצהיר.

החניכים חוזרים למחנה ומדברים על עלייה. מאיפה הגיעו הסבא והסבתא של כל אחד.. איזה סיפורים עוד צריך לספר.
המדריכים מחובקים, מתרגשים. עשינו היסטוריה. אנחנו עושים היסטוריה.
זאת מתנה גדולה. אולי אחד הדברים היפים שזכיתי לקחת בהם חלק.
מחר – עליית עזרא ונחמיה. כרטיס לכיוון אחד. עוד מעט ונהיה בבית.

זו הייתה הזדמנות משוגעת ויפהפיה. מדריכים בצוות סיפרו איך חזרו להורים ולסבים והסבתות שלהם וביקשו לשמוע איך הם עלו לפה. יש חברים חדשים בחוות ההכשרה שחולמים מחנות צעירה על העלייה מברית המועצות, על העלייה מתימן.. אני התחלתי לחפש עוד על המשפחה שלי. גרעין אף על פי כן עבר תכנים מהמחנה בסמינר חוות, חברים בפרק צבאי עשו א"ש לילה מבצע מייקלברג. מחוזות נוספים בתנועה מתכננים לספר בקיץ הבא את סיפור המחתרת.

היום הסתכלתי על נעה בגאווה כשזבולון אמר לה "את התחלת פה משהו גדול מאוד. אחריך יבואו עוד רבים!" וידעתי שהוא צודק.

שלום לכולם ,
אני רוית מקן ספיר,  בשכבת יב בגרעין מחר
אני מאור ממכינת יפתח , חבר בגרעין אלה

״אתם תהיו הגשר הראשון לעלייה ״
זה מה שבחר יצחק בן צבי נשיא המדינה להגיד לנערים ולנערות שעלו לכפר בתיה. במהלך תהליך ההכנה ליום הזיכרון ולטקס ניסינו להבין מה זה אומר להיות גשר ראשון.
איזה משקל הוא ויונה בוגלה הניחו על כתפיהם של הנערים ? להיות ראשונים, חלוצים, לסלול דרך .

גיליתי על הכאב שבמסע דרך אמי, שמעתי את סיפורה האמיץ, את המחירים ששילמה, אבל אף פעם לא דימיינתי את עצמי מספר את הסיפור.
השנה בסמינר שורשים ביקשו ממני להדריך את התערוכה שעשינו בתנועה, החלק שהייתי אחראי לספר עליו היה על אבא מהרי שבשנת 1856 ניסה להגשים את החלום והפך לנחשון בן עמינדב של הקהילה האתיופית.
למדתי הרבה דברים חדשים, בעיקר שאמא שלי לא הייתה לבד, היו לקהילה מנהיגים רבים שהובילו בתקופות שונות את הכמיהה לירושלים ולבסוף את העלייה עצמה.
למרות הפחדים הגדולים שהיו לי החלטתי לעשות את זה, הבנתי שאם אספר לילדים קטנים את הסיפור כפי שהיה הם יוכלו ללכת בגב זקוף. הרי מי שעוצרים אותו ברחוב ללא סיבה, לא רוצים לשבת לידו באוטובוס, צועקים עליו שהרס את המדינה ושהוא צריך לחזור לאתיופיה, לא יכול ללכת בגב זקוף.
לאחר הרצח של יהודה ביאדגה זכרונו לברכה הרגשתי שחייבים להילחם על הצדק. שאנחנו צריכים ללכת ולצעוק שזאת גם המדינה שלנו, שלי. מרגע שפותחים את העיניים, ומסתכלים מסביב על אנשים אחרים ועל החברה הישראלית מבינים שבכל מקום יש חוסר צדק. כל אחד דואג לעצמו, מפקירים את החולים, הנכים, הזקנים, ניצולי השואה ואת פועלי הבניין. השנאה והגזענות קופצות מכל פינה וכולם מיואשים מזה. כי בחברה שלנו היום אנשים מפחדים להיות ראשונים, להגיד אני יהיה הראשון לעשות מעשה, ואחרי יבואו אחרים.
והאחרים שיבואו גם הם יהיו ראשונים. אולי רק ככה נצליח לשנות באמת את החברה שלנו.

הדבר הכי חשוב שלמדתי בתנועה זה שבשביל לשנות את המציאות אי אפשר להסתכל על הדברים מהצד, לבקר אותם ולחשוב שישתנו. בשביל כל חלום שרוצים להגשים צריך את האנשים שיהיו מוכנים לקפוץ למים ראשונים. ככה גם נוצרה התנועה שלנו, לפני יותר מ90 שנה, חבורת נערים עובדים שמציאות חייהם הייתה של ניצול יום יומי בעבודה והם החליטו להגיד לזה די. ביחד. הם העזו לחלום על חברה ישראלית שאין בה ניצול. אבל לא רק דרך התאגדות נגד הבוסים, הפגנות, ומאבק על שיוויון זכויות, אלא גם דרך חינוך! הם הקימו סניפי פעילות שהפכו לבתים מלאי אור עבור אלפי נערים כמותם, בהם היה אפשר לדבר, לצחוק, ולעבור פעילויות שיתנו להם כוח להמשיך ולהיאבק יחד.
החלומות שלהם, כמו החלומות של פרדה וברוך לא התגשמו במלואם.
עכשיו תורנו.

במועצה היו לנו הרבה ויכוחים על מי יכול להיות חלוץ? מה דמותה של החלוצה? האם זה רק יחידי סגולה? אנשים מיוחדים ונדירים? או שגם אנחנו יכולים להוביל, לשנות, להיות גשר ראשון להפוך את החברה שלנו לטובה יותר, בקנים בסניפים , בחוות ההכשרה ובנח"ל.
לעבודה להגנה ולשלום , עלו והגשימו!

בתאריך 18.1 בשעות הצהריים נורה למוות בפלג גופו העליון יהודה ביאדגה ז"ל ע"י שוטר. יהודה ז"ל מתווסף לרשימה ארוכה של צעירים יוצאי אתיופיה שנפגעו בגלל אצבע קלה על ההדק.

כל חיי גדלתי בסביבה שהיא "לבנה", בניסיונות להיות שווה, ניסיונות שכשלו מכיוון שבחברה הישראלית שחור לא שווה ללבן.

מאז שאני זוכרת את עצמי התנועה היא מקום עבורי ללמוד ערכים, להכיר את עצמי, את הסביבה, ולהילחם על הדברים החשובים בחברה.

להיאבק למען שוויון.

שוויון, שהובטח לכולנו עוד במגילת העצמאות.

המאבק הזה הוא מאבק של הרבה שנים שבו מתייחסים לקהילה שלנו כאילו אנחנו לא חלק מהחברה הישראלית, שבו מטילים ספק ביהדותנו, או מתייחסים אלינו כאילו אנחנו פושעים.

נמאס שהאצבע קלה על ההדק ברגע שמדובר ביוצאי אתיופיה, נמאס שהמצב בשכונות נשאר אותו דבר כבר למעלה מ30 שנה, נמאס לשמוע איך פוגעים בנו ללא סיבה מוצדקת. אנחנו חלק מהחברה הישראלית אך פעם אחר פעם הדלת נסגרת בפנינו.

המאבק הזה חשוב לי בתור ישראלית אתיופית.

הגזענות, הניכור, הדחייה שאנחנו חווים כקהילה היא לא החוויה שעליה חלמו הורינו.

לכל אדם צריכה להיות הזכות להגנה ולביטחון. אף אחד בחברה הישראלית לא אמור לחיות בהרגשה של פחד.

היום נצא למחאה. המחאה הזאת היא לא רק של הקהילה האתיופית.

היא של מזרחים, אשכנזים, רוסים, עולים חדשים וותיקים, דתיים, יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, נשים, גברים, להט"בים, חרדים. היא של כל החברה הישראלית.

כל מי שקצת אכפת לו מהמדינה שלו, מהאנשים שחיים בה ומאורח החיים שלנו.

כל מי שרוצה שילדיו יגדלו במדינה שבה אין אלימות, גזענות, מדינה שיש בה סובלנות והכלה.

א.ד. גורדון כתב: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

המאבק הזה הוא מאבק על שוויון ערך האדם בחברה הישראלית.

עלה והגשם!

(לקריאת מכתבו של אברהם אדגה, 2007)

אברהם היקר,

אנחנו מסלה וספיר, חברים בחוות ההכשרה בנוער העובד והלומד.
אני מסלה, קומונר בעפולה עלית בגרעין "דנא",
אני ספיר קומונרית בקיבוץ גשר הזיו בגרעין "ג'ונאם".
לפני 7 שנים, נפגשנו עם המכתב שלך  לראשונה, היה זה רגע מכריע ומכונן בתנועתנו.
הרגשנו שאנחנו נקראים לדגל ועלינו להכיר בחרדה שלך כחרדה שלנו.
הבנו שאנחנו לא מוכנים לשכוח. אנחנו  לא מוכנים לתת לאומץ ולהקרבה שלהם להישכח.
בלעדיהם החיים לא היו נראים כמו שהם נראים, בלי ההקרבה שלהם והבחירות שלהם אנחנו לא היינו פה .מאז החלטנו לעשות הכל על מנת לספר את הסיפור כפי שראוי לספרו.
וחשוב לנו שתדע שמילותיך מהדהדות בכל העשייה החינוכית שלנו דרך הכלים האלו אנחנו החלטתנו לחנך את החניכים שלנו על סיפור העלייה של הורי, על הסיפור שלנו ושלהם ושל קהילה, על הכמיהה החזקה שהייתה להם בלב ועדיין קיימת.
במערכי הפעולות , צילום והנצחה של סיפורים אישיים של אנשים שעשו את המסע ואסירי ציון , משחק קופסה על המסע לירוסלם , תערוכה חינוכית דרכה אנו מדריכים אלפי בני נוער .
במועצת החניכים  קראנו את מכתבך השלם,  הדבר שהדהים אותנו יותר מכל הוא שכתבת על ניצולי השואה שחיים בארץ שלנו היום בבדידות ובעוני . הכאב שלך על המקום  שהחברה הישראלית נמצאת בה גרם לנו להבין כי אין משמעות לספר את הסיפור שלנו בלי לראות את התמונה המלאה  –
כי זה משנה.
כי המסע עוד לא הושלם.
כי אנחנו עדיין חרדים.
אנחנו חרדים שאנשים ישכחו את הגיור לחומרה , את פרשת הדם
את הזלזול והטלת הספק בכל מי שנחשב יהודי פחות
אנו חרדים שאנשים ישכחו את המחאה של 2015 , את יוסף סלמסה ואברה מנגיסטו
אנו חרדים שימשיכו לנצל נערים עובדים בישראל ,
שישכחו שאנחנו חברה אחת , ושצריך ללמוד  לאהוב את כל חלקיה של ישראל
והאמת היא  שהעשייה החינוכית  לפעמים מרגישה כל כך קטנה אל מול המציאות ,
קל להתייאש , קל להשלים עם המציאות , לבחור בנוחות ולדאוג רק לעצמך – זאת הסיבה שבחרנו לצאת לחוות הכשרה .
בשיחה איתך סיפרת לנו שכשכתבת את הספר שלך המסע אל החלום כשאף אחד עוד לא העז לדבר על זה בארץ , כולם חשבו שאתה משוגע ואף אחד לא היה מוכן להוציא אותו לאור . אז הלכת ומכרת את הסובארו שלך בשביל לממן את ההוצאה .
בשביל לעשות מעשים גדולים שמשנים מציאות צריך להיות מוכנים לשלם מחירים .
בכל בוקר אנחנו מכריעים מחדש, להאמין.
להאמין שנשק ההגנה הטוב ביותר הוא החינוך, להאמין שלמרוד ולהיאבק זה לא עניין של גיל זה עניין של מי שמוכן לעשות מעשה.
ולא אברהם , אם זה תלוי בנו זה לא יהיה לשווא .
אנחנו נאבק על חברה ישראלית שוויונית בה יש מקום לכולם , כדי שזה לא יהיה לשווא .

לעבודה להגנה ולשלום

לכתבה שפורסמה באתר החדשות YNET על מכתבם של מסלה וספיר בתאריך 13/5/18, ליחצו כאן

 

שלום לכולם,

אני עדי טרקיין מגרעין סברס בחוות ההכשרה פתח תקווה, קומונרית בקן אם המושבות בפתח תקווה.

אני רותם פנטהון מגרעין גובז בחוות ההכשרה עפולה, קומונרית בקן עפולה עילית.

אני דורון יאלו מגרעין סברס בחוות ההכשרה פתח תקווה, קומונר בקן לוד גני אביב.

 

עדי, רותם ודורון. דבר הקומונרים 2017

עדי:

אני רוצה להתחיל בלספר לכם על המפעל התנועתי הראשון אליו יצאתי  – סמינר שורשים. בסמינר למדתי המון על המנהיגים שלנו שפרצו את הדרך מאתיופיה לסודן ומשם לישראל, למדתי על נערי כפר בתיה שפתחו בתי ספר יהודיים באתיופיה , ויותר מכל למדתי על קהילת ביתא ישראל שלא הפסיקה לחלום . זה היה רגע שבו הבנתי המון דברים על עצמי, על מי אני רוצה להיות בחברה הישראלית ,מהי הקהילה בשבילי ואיך אני יכולה וצריכה לספר את סיפורי הגבורה האלה. הבנתי שהיותי בת הקהילה האתיופית לא מהווה לי שום סיבה לבושה, להפך, אני מתמלאת גאווה לשמוע את הסיפורים האלה, ללמוד אותם ולחנך עליהם.

רותם:

המפגש הראשון שלי עם התנועה היה במסע לפולין אליו יצאתי בכיתה י"ב יחד עם הקבוצה שלי. הדבר שהכי זכור לי משם זה אותם אנשים שבחרו להיות ה"עומד מן הצד", אלו אותם אנשים  שלא רצחו יהודים בעצמם, או התעללו בהם אבל גם לא עשו שום דבר בשביל לשנות את המציאות, בשביל להשפיע עליה. שאלנו את עצמנו בקבוצה מול איזה דברים אנחנו עומדים מן הצד במציאות של היום, והבנתי  שאולי כל הזמן הזה הייתי אני ה"עומדת מן הצד" בנוגע לקהילה שלי.

איפה אני הייתי כשהשפילו אותנו כי אנחנו שחורים?

איפה אני הייתי בהפגנות על יוסף סלמסה?

איפה אני הייתי כשאברה מנגיסטו נלקח בשבי?

אני מרגישה שתמיד הייתי עומדת מן הצד ותמיד אמרתי לעצמי שהגזענות לא תשתנה ושאף אחד לא יוכל לשנות אותה, אפילו בקצת, כי זה משהו שלא ניתן לשינוי. המציאות המייאשת הייתה כל כך חזקה, עד שהפסקתי להאמין, וזה גרם לי לעמוד מן הצד לגבי כל העוולות בחברה הישראלית. כי גם כששמעתי על נער שניצלו אותו בעבודה לא עשיתי כלום, גם כשקראו לילד בשכבה שלי י'הומו, עמדתי בצד ושתקתי, גם כשריססו כתובות גרפיטי ליד ביתי מוות לערבים לא מחקתי את זה.

אבל לא עוד! היום אני מדריכה חניכים ממוצא אתיופי וגם חניכים שאינם ממוצא אתיופי. אני מחנכת את החניכים שלי שיש אפשרות לשנות את המציאות. שהכוח הוא בידיים שלהם, ושלנו. אני מחנכת אותם להוביל ולהשפיע בעצמם בחברה דרך חינוך, כי הדרכה היא לא משהו נבדל מהחיים שלנו אלא משהו שצריך להתגאות בו ולא להתבייש או להסתיר אותו. אני מחנכת את החניכים שלי לערכים ולהאמין בחברה מתוקנת  שמעמידה במרכזה את שוויון ערך האדם. אני מחנכת אותם לכך שיש בתנועה המון חניכים, שמגדילים אותה, שאוהבים אותה ושבוחרים בה כדרך חיים.

דורון:

המפגש הראשון שלי עם התנועה היה כאן במקום הזה לפני שנתיים. נפגשנו בבוקר ליום עיון בו דיברנו על הקשיים במסע, על הסבל הרב ועל המחירים הקשים במסע שאנשים שילמו על מנת להגיע לירוסלם.

היום בהסתכלות לאחור אני מבין כמה היום הזה משמעותי וחשוב בשבילי. השנה בתור שכבת החוות החלטנו לקחת יותר אחריות ונפגשנו כבר לפני כחודש וחצי כדי להתחיל לעבוד על יום זיכרון. נפגשנו לשוחח, להעמיק בסיפורים, לשמוע עדות של אסיר ציון, ועשינו חזרות על הריקודים והשירים לטקס. החלטנו לעשות הכל כדי שהיום הזה יהפוך ליום משמעותי לא רק לקהילה האתיופית אלא לכל החברה הישראלית כחלק מהתהליך התכנסנו מאות חניכים ליום עיון בו העמקנו בסיפורי הגבורה שלכם  – אסירי ציון שנמצאים איתנו פה כעת.

אנו רוצים  להזמינכם לבמה ולהעניק לכם אות הוקרה על פעולתכם הציונית בזמן עליית יהדות אתיופיה, אנחנו נמשיך לספר את סיפורכם לדורות ולפעול לאורם.

אני מזמין את אסירי הציון לעלות לבמה.

וטרנים יקרים שלום רב!

כותב הלוחם היהודי וולף ז'לוני מחרקוב ב-20.2.1943 מכתב להוריו: "הגיעה שעה קשה לכל העם הסובייטי רב-הלאומים, ובייחוד לעם היהודי… ידי הדמים של היטלר רוצות לשעבד אותו ואף גרוע מזה למחוק אותו מעל פני האדמה, אולם הדבר לא יצלח. העם היהודי עוד יראה היכן הצדק. ביודעי כל זאת, אני כבן העם היהודי לוחם באויב באומץ ובגבורה".

חצי מיליון לוחמים ולוחמות יהודים, שהתחנכו בברית המועצות, בה הייתה אסורה פעילות יהודית וציונית, שלמדו בתנועת הפיונירים כילדים שהיהודים אינם אומה, אלא כת דתית בה האל הוא הכסף, יוצאים אל החזיתות ואומרים בליבם לנצח את מלחמתו של עמם, מלחמתה של האנושות. רבים מהם נפלו בקרב ו-160,000 מהם קיבלו עיטור "גיבור ברית המועצות" בתום המלחמה על גבורתם. זכינו לחיות, לשמוע ולפגוש אתכם. אתם השראה עבורנו.

שמי חגית שוורצמן ואני מרכזת את הפעילות לנוער דובר רוסית בנוער העובד והלומד. זה כבוד גדול בשבילנו שהזמנתם אותנו לכאן היום, לציין ארבעים שנים להקמת הארגון המיוחד שלכם, ברית וותיקי מלחמת העולם השנייה שלחמו בנאצים. ארגון שמושתת כל כולו על החריצות שלכם.

כבר למעלה מעשור שאנחנו משתתפים, חניכי ומדריכי הנוער העובד והלומד לצידכם באירועים השונים. אנו צועדים לצידכם בצעדות, מסיירים במוזיאונים המופלאים שהקמתם ברחבי הארץ, קיימנו קונגרס בו החלטנו יחד אתכם על ציון יום הניצחון בתנועה, הגענו לאירועים השונים שהתקיימו בערים ובמרכז שלכם, הגענו לבתי לוחמים לשמוע את סיפוריהם, העברנו פעילויות בבתי הספר לציון הסיפור שלכם, חניכינו דוברים דרך קבע בצעדה הממלכתית ועוד. נגיע לכל מקום אליו תזמינו אותנו לעמוד לצידכם.

מאות ואלפי חניכים בנוער העובד והלומד השתתפו בשנים האחרונות באירועים השונים, גילו סיפורים נשכחים של סביהם וסבותיהם והתרגשו מאוד מהקשר שלהם לגבורה ואומץ לב כבירים כאלו. אותם חניכים הרימו את ידם בקונגרסים וועידות של הנוער העובד והלומד, בהן התקבלו סדרת החלטות הקוראות לחניכים ומדריכים להמשיך ולציין לאורך שנים את יום הניצחון הזה – הם והלאה לחניכיהם. אנו רואים עצמנו מחויבים לסיפור גבורתכם לעוד שנים רבות. החלטתכם לעלות לישראל, ממדינה בה דובר מעט על השואה ועל גבורת הלוחמים היהודים בצבא האדום, להקים את ארגונכם ולחנך כאן את הדורות הבאים היא עבורנו מופת. אני רוצה להודות במיוחד לאדם שעבורי הוא מדריך, אברהם גרינזייד – אני מתפעמת כבר שנים מנחישותך ומהמרץ הרב בו מתאפיינת פעילותך. מי ייתן ובזמן המועט שאני מבלה במחיצתך הצלחתי ללמוד ממך ולו במעט את יכולות ההנהגה שלך.

בינואר 1945 כתב אלתרמן את שירו "גנרל חסיד" על ויקטור בוריסביץ' חוסיד, גיבור ברית המועצות בצבא האדום:

"ואבות אבותיו,

חסידים גם הם,

ניצבים על ענן שעמד משוט הלאה,

ואומרים: תפילתו, ברוך השם, עושה רעש גדול

בישיבה של מעלה."

תודה לכם, על תפילתכם, על אמונכם, העם היהודי מתברך בכם.

ביום ראשון התקיים יום עיון משמעותי וראשון מסוגו בנוער העובד והלומד – יום עיון לציון יום הזיכרון למעפילי ספינת אגוז אשר נספו בלב ים בדרכם ממרוקו ארצה. יום העיון הופק ע"י מחלקת ההדרכה הכלל תנועתית והיא תוצר ישיר של החלטת הועידה העשירית בנושא הרחבת האתוס הציוני עליו מתחנכים בתנועה.

 

נתי וימן, רכזת מחלקת ההדרכה הכלל תנועתית בפתח יום העיון לזכר ספינת אגוז, הראשון מסוגו בתנועה. בית ראשונים, גבעתיים.

מתוך החלטות הועידה העשירית: חינוך לציונות

המטרה של יום העיון הוא להכיר ולהעמיק בסיפור עלייתם המופלא של יהדות מרוקו בפרט ויהדות צפון אפריקה בכלל. סיפור על ציונות, חלוציות, גבורה ואהבת העם. חברי וחברות תנועות הנוער בצפון אפריקה לקחו חלק גדול ולא מספיק מוכר במעשה העלייה לארץ ובתוכם חברי תנועת "הבונים", "דרור" ו"השומר הצעיר". יום הזיכרון ככלל מצוין ביום טביעת הספינה כ"ג בטבת תשכ"א, 10 בינואר 1961, ובו מתייחדים עם זכרם של 44 מעפילי ספינת אגוז אשר נספו בדרכם לא"י והפכו לסמל עלייתם וגבורתם של עולי צפון אפריקה לארץ. כחלק מההמשך מימוש החלטת הועידה בנושא חינוך לציונות. החלטנו בנוער העובד והלומד להפוך את סיפורם לסמל חי ולקרקע נוספת לתהליך חינוכי לערכי הציונות והחלוציות. זו הפעם הראשונה בה מציינים את ספינת אגוז באופן משותף בתנועה במטרה להעניק כלים חינוכיים למדריכות ומדריכי התנועה להדרכת סיפור העלייה לשנים הבאות.

"כדי להרחיב את האתוס הציוני צריך לעשות שני דברים: לפתוח את הראש ולהרחיב את הלב."

יום העיון נפתח בשיחה של עמיר עמר, רכז מעגל המחדשים בנוער העובד והלומד, בנושא יהדות צפון אפריקה: "כדי להרחיב את האתוס הציוני צריך לעשות שני דברים: לפתוח את הראש ולהרחיב את הלב." במהלך היום שמענו סיפורים חדשים, הוספנו עוד צבע לסיפור היפה והמורכב של הציונות, והוספנו עוד זווית דרכה אפשר להתחבר כתנועה לסיפור הציוני. קראנו את עדויותיהם של פעילי המחתרות הציוניות ששילמו מחיר כבד עבור פעילותם הציונית ולא ויתרו על החלום של עליית יהדות מרוקו לישראל. סיפורים שמהם נוכל אנחנו, מדריכים וחניכים בתנועה ציונית היום לשאוב כוח והשראה.

 

מאיר קנפו, פעיל מחתרת במרוקו ומדריך בתנועת "הבונים".

מאיר קנפו, פעיל מחתרת במרוקו ומדריך בתנועת "הבונים".

בחלק האחרון של היום שמענו עדות ממאיר קנפו, פעיל מחתרת במרוקו ומדריך בתנועת "הבונים". מאיר תיאר את עלילותיו בפעילות החשאית שארגנה את עליית יהודי מרוקו לאחר סגירת שערי העלייה ע"י מלך מרוקו. מאיר הוביל את הפעולה החשאית, היה בקשר ישיר עם הארץ וארגן את מסעות היהודים לחופים נידחים באמצע הלילה – הכל כדי להעלות כמה שיותר יהודים לארץ ישראל.  "הציונות היא כמו פסיפס. כל אחד מביא את המשבצות שלו וביחד יוצא ציור מדהים. אני מקווה שהיום שהתקיים עזר להביא עוד כמה משבצות לציור, משבצות שאולי לא נראו מספיק בחברה הישראלית ובתנועה עד היום."

היום נחתם עם הצגה מדהימה של חניכי תאטרון הנוער העובד והלומד – "הלילה הזה" של דפנה אנג'ל. ההצגה סיפרה את סיפורה של משפחת בן-עטר שמתמודדת עם הדילמות של העלייה לאחר האסון של ספינת אגוז והציגה את המתחים שבני נוער עמדו בהם במסגרת פעילותם בתנועה.

אנו תקווה בתנועה כי סיפורים ודמויות אלו יהיו לנו למופת מהם נלמד ועליהם נתחנך. הם ראויים ללא פחות מכך.

 

סצנה מתוך ההצגה "הלילה הזה" בהפקת תאטרון הנוער העובד והלומד.

"סיפורה של העלייה הקרויה "בלתי ליגלית" מצפון אפריקה לפני קום המדינה, ועלילותיהם של אנשי מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ – ופעילי המחתרות שם – הם אפופיאת גבורה שטרם נודעה בכל היקפה, ורק פרקים אחדים ממנה נגלו לפנינו בשנים האחרונות. הם הניעו רבים מאחינו למעשים של הקרבה ומסירות נפש למען המטרה הנאלצת של שחרור עמם. הם פילסו דרכם בנתיבות עקלקלות, במחשכים, ובמים סוערים, ובליבם זהרו כמגדלור ציון וארץ ישראל. הם באו באלפיהם, בעת קשה, להטות שכם וליטול את חלקם בתקומת ישראל."

נשיא המדינה חיים הרצוג ז"ל

היום, כ"ג בטבת 10/1, לפני חמישים ושש שנים טבעה ספינת אגוז בדרכה ממרוקו לגיברלטר ועליה 44 גברים נשים וילדים בדרכם לישראל. טביעתה של אגוז היא עוד אירוע מכונן במאבקו העיקש של עם ישראל להקמתה של מדינת ישראל ולתשלומי המחיר הכבדים לעתים בדרך להגשמת החלום.

בשנת 1956, לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת, נאסרה עליית יהודים לישראל, ובמשך השנים 1956-1961 העלייה ממרוקו נערכה באופן חשאי, בעיקר באמצעות המחתרת היהודית במרוקו. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומאירופה להמשיך לישראל. בצורה זאת עלו כ-30,000 יהודים במהלך תקופת העלייה החשאית.
ספינת "אגוז" (פיסס) הייתה ספינת העפלה, שבאמצעותה הוברחו יהודים ציונים מחוף אל-חוסימה שבצפון מרוקו אל נמל ג'ברלטר, בדרכם לארץ ישראל.
הספינה עשתה את דרכה 12 פעמים, ובפעם ה-13 בעיצומה של ההפגה בתאריך כ"ג בטבת התשכ"א (הלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961) טבעה, כשעל סיפונה 44 מעפילים: גברים, נשים, זקנים וטף. איש מהם לא ניצל, וכולם נספו במצולות הים. 22 גופות נמשו מן הים והובאו לקבורה בבית העלמין היהודי באל-חוסימה שבמרוקו. הגופות הנותרות אבדו במצולות לעולמים. מאמצים רבים חובקי עולם נעשו כדי להעלות את עצמות 22 המעפילים שנטמנו במרוקו, ולהביאם למנוחות עולמים בישראל. בחודש דצמבר 1992, בעקבות התחממות היחסים בין ישראל לבין מרוקו, הסכים המלך חסן השני כי עצמות נספי הספינה אגוז יובאו ממרוקו לישראל. לאחר מבצע סודי להעלאת עצמותיהם, שנקרא "איילת השחר", נטמנו הנספים בטקס ממלכתי בהר הרצל.
ארונות כ"ב המעפילים הועלו ארצה ביום רביעי ז' בכסלו תשנ"ג ונטמנו בלוויה ממלכתית בהר הרצל בתאריך י"ט בכסלו (14.12.1992) אחרי ארונותיהם צעדו וחלקו כבוד: נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרבנים הראשיים לישראל, שופטי בית המשפט העליון, נבחרי ציבור, משפחות חללי "אגוז" יחד עם משפחות השכל של מערכות ישראל והמוני עמך ישראל.

היום השתתפו מדריכים ומדריכות מהתנועה בטקס זיכרון מסורתי שהתקיים באשדוד שאורגן על ידי ארגון פעילי המחתרות, העפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה בשיתוף עיריית אשדוד.

עומרי כהן, מדריך בסניף עפולה, על הבחירה להכניס את יום הזכרון לטביעת הספינה כחלק מלוח השנה התנועתי: "התנועה שלנו החליטה בוועידה האחרונה להרחיב את האתוסים שלה. זה בשביל להעמיק את הברית שלנו בחברה, כדי שלכולם יהיה מקום, כדי שלכולם יהיה היסטוריה – ציר אורך שהם ידעו שהם חלק ממנו. לחקור ולגלות את הציונות ושורשי המרד של כל העם שלנו נותן לנו אחריות. זה מעין צו של אחריות והעברת לפיד – אבותיך עשו את זה לפני עשרות שנים ועכשיו תורך, תורנו."

יום זה הוא גם יום שבו מספרים את סיפורה של הפעילות הציונית הענפה במדינות צפון אפריקה ובתוכה תרומתה האדירה של תנועות הנוער הציוניות חלוציות. אנו הדור הצעיר רואים במעשיהן ההרואיים של תנועות הנוער הציוניות במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל צו של אחריות לתנועתו.
מי ייתן וסיפורם ימשיך להאיר את חיינו כאן במדינת ישראל שרבים ורבות חלמו להגיע אליה.

 

חברי הנוער העובד והלומד עם מאיר כנפו ממפקדי ה" מסגרת" המחתרת יהודית ציונית במרוקו, יו"ר ארגון פעילי המחתרות העפלה ואסירי ציון צפון אפריקה.

השנה נחקק בכנסת חוק לציון יום העלייה. היום יצויין השנה ב – 8/11. מטרת החוק היא "להביא להטמעת ערכה וחשיבותה העליונה של העלייה בעבר, בהווה ובעתיד, לחיזוקו הפנימי של עם ישראל, כבסיס לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להתפתחותה ולעיצובה כחברה רב-תרבותית בעלת שפת-אם משותפת ועתיד משותף".

 

חג שמח מהעולים של קן קרית ים - רפא עלה מאוסטרליה, שרה עלתה מאיראן, אדריאן עלה מליטא וגלב עלה ממולדובה.

חג שמח מהעולים של קן קרית ים – רפא עלה מאוסטרליה, שרה עלתה מאיראן, אדריאן עלה מליטא וגלב עלה ממולדובה.

היום נקבע ב – ז' בחשוון. המחוקקים מסבירים את ציון היום כתאריך קרוב לקריאת פרשת "לך לך" המתחיל את נושא העלייה. ז' בחשוון הוא גם היום בו מתחילים בני ארץ ישראל לומר בתפלת שמונה עשרה את הבקשה "ותן טל ומטר לברכה". הסיבה שיום ז' בחשון נקבע ליום בו מתחילים לבקש גשמים – הוא מן הטעם, שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו כל ישראל עולים לרגל לחג הסוכות לירושלים, גם מהמקומות הרחוקים ביותר, וזמן ההליכה של היהודי הרחוק ביותר, שהתגורר בקצה המרוחק ביותר מירושלים, היה מהלך של 15 יום. וכדי שכל ישראל יוכלו לחזור לבתיהם ללא קשיים בדרך, כדי שהגשם לא יפריע להליכתם בחזרה לבית, הרי למרות שכבר הגיעה עונת החורף, בכל זאת לא התפללו עבור הגשם, עד ליום ה15 מסיום חג הסוכות, עד לז' חשוון, כדי שאחרון היהודים יוכל להגיע לביתו, בנהר פרת, בבטחה ובשלווה.

חשבנו שיום העלייה הראשון בישראל זאת הזדמנות מעולה להכיר חלק (קטן מאד..) מהסיפורים של העולים הרבים והמגוונים שיש בתנועה. צפו בסיפורים המרגשים של 4 חברי תנועה שכל אחת ואחד הגיעו ממקום אחר בעולם.

השתתפו בסרטון: עדינה טינבלום (עלתה מארה"ב, רכזת קן רמת גן), סשה פרידמן (עלה מבלארוס, קומונר בקן קרית נורדאו), הבטם טקלה (עלתה מאתיופיה, קומונרית בקן קרית טבעון), דליה גילמן (עלתה מארגנטינה, גרעין תלתן).

 

בשנת 1956, לאחר מאבק לאומי ממושך, מרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת. לאחר עצמאותה, מרוקו אסרה על עליית יהודים לישראל, ובמשך השנים 1956-1961 העלייה ממרוקו נערכה באופן חשאי, בעיקר באמצעות המחתרת היהודית במרוקו. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומאירופה להמשיך לישראל. בצורה זאת עלו כ-30,000 יהודים במהלך תקופת העלייה החשאית. בכ"ג בטבת תשכ"א (10 בינואר 1961) הבריחה ספינת אגוז בפעם ה-13 אל חוף אל-חוסימה שבצפון מרוקו לכיוון נמל ג'יברלטאר, על סיפונה 44 מעפילים: ילדים, נשים, גברים וזקנים ופניהם לא"י.  בעיצומה של ההפלגה טבעה "אגוז" על כל מעפילה. 22 גופות בלבד נימשו מן הים והובאו לקבורה בבית העלמין היהודי באל-חוסימה, 22 הגופות האחרות ירדו למצולות הים לעולמים. אסון מעפילי "אגוז" גרם לזעזוע עמוק במדינת ישראל ובעולם היהודי והחופשי. כותרות העיתונים במערב הביאו את הבשורה הרעה, את מצוקתם של יהודי מרוקו ואת כמיהתם לעליה.  בעקבות טביעת המעפילים ובעקבות לחץ בינלאומי על ממשלת מרוקו, הותרה עלייתם של יהודי מרוקו לא"י, ובכך הצטרפו לאחיהם מקצווי תבל ונטלו חלק בבניין הארץ וביישוב. עד 1964 יצאו ממרוקו כ-80 אלף יהודים במבצע יכין, מרביתם הגיעו לישראל. בדצמבר 1992, בעקבות התחזקות היחסים בין ישראל למרוקו, הסכים המלך חסן השני להעלאת עצמות הנספים, ואלו נטמנו בטקס ממלכתי בהר הרצל. רבים מציינים את יום טביעת הספינה, כ"ג בטבת, כיום זיכרון לנספי הספינה, ולמורשת עליית יהודי צפון אפריקה.

תוצאת תמונה עבור ספינת אגוז

בשנה שעברה, בחרנו לציין לראשונה את יום הזיכרון לחללי אגוז ביום עיון. את יום העיון הראשון הקדשנו לבחינת סיפור טביעתה של אגוז כסמל לעליית יהדות זו, על הכמיהה לציון, ההגשמה והציונות המעשית שתפסה שבת בקרב הקהילה והובילה למעשי גבורה והעפלה, בהובלתם של חברי תנועות הנוער.

הבחירה לנעוץ תאריך זה בלוח השנה ולהדריכו כרוכה בשרשרת של מועדים, סיפורים מההיסטוריה היהודית שאנו בוחרים להעמיק בהם. רק בסוף שבוע שעבר חזרה משלחת תנועתית ראשונה לאתיופיה, משלחת זו הינה תוצר של פעולת העמקה של שנים רבות ובראשה הנהגה מסורה אחרי מסע ממושך של גילוי, הדרכה והרבה אהבה יצאו חברים וחברות להעמיק בשורשים היהודים, להכיר את הסיפור דרך המבט של אתיופיה ולחזור ליצירת חיים במדינת ישראל.

הבחירה שלנו לחתור להגשמת יעוד התנועה מחייבת אותנו לשמר את הדברים החשובים והיקרים שהם מדינתנו היום ומחייבת אותנו לאמת בהבנת דמותנו, מאבקנו, תרבותנו המגוונת, ציוניותנו (כפי שפסח אמר בפתיחת הסרט "סלאח – פה זה ארץ ישראל"). גם כאשר אמת זו חושפת דברים קשים בנפשנו, במדינתנו, דברים מהם נבנינו אנו.

אם רצונינו האמיתי הוא ליצור קיהיליית קהילות עלינו להכיר את ולהכיר ביסודות עליהן תבנה קיהילייה זו. והם רבים ומגוונים. הם תרבותיים, חברתיים והם דתיים ולאומיים. הם מסורתיים ופורצי דרך ונדרשת מאתנו מיומנות עדינה בפעולתנו לגילויה של  החברה, של נפש אדם.

השנה נבחר להקדיש את יום העיון לסיפור ההתיישבות בארץ וההתמודדות של העולים מצפון אפריקה בשנים הראשונות למדינת ישראל.

תוצאת תמונה עבור יהודי מרוקו

כל אחד מגלי העלייה בארץ ישראל- במדינת ישראל  הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב. עם הרבה מהמגמות אנו מתמודדים היום, היחס להתיישבות, חוסר השיוויון שמצויים בו תושבי עיירות הפיתוח, המציאות הקשה והמאתגרת בבחירה לחיות בגבולות המדינה על המחירים הגבוהים הכרוכים בכך, גם אנו עצמנו מתמודדים עם השאלה איך לחיות ואיפה ולחיות במדינת ישראל האהובה שלנו.

הסיפור המסופר פה היום הוא חלק מאתנו, בין אם גדלנו איתו ובין אם אנו נכספים אליו לראשונה בבגרותנו.

ואסיים בסיפור לפתיחת היום מפי מר יחזקאל זכאי  (מתוך מחקרה של דר'  אלישבע שטרית):

נשלחתי להיות מדריך במושב מטע, כשהגעתי למקום ניגש אליי איש אחד הושיט את ידו ואמר "שמי מדאלסי ואני ממראקש". והנה אני שומע מישהו קורא מרחוק בקול "משוגע, משוגע". אחרי שהתפזרו להם בני המושב פניתי אל האיש ושאלתי אותו לפשר הכינוי "משוגע" שבו כינו אותו. והוא השיב:" אני מגיע באוניה מצרפת, אחרי שלושה ימים יורדים בחיפה לשער עלייה, שם פגשתי כל מיני אנשים וכל אחד מתלבט מה יעלה בגורלו. באו אליי ומסרו לי שאיזה יהודי ממרוקו רוצה לדבר איתנו ולהציע לנו ללכת למושב. אני הולך לאסיפה ושם עמד אברהם זריהן מהסוכנות ומציע לנו לבוא למושב. 'מה זה מושב?' שואלים המתכנסים, 'מושב' עונה להם זריהן 'זה עבודת אדמה, זו חקלאות'. השומעים משכו בכתפם כאומרים מה לנו ולזה ואיש איש עזבו את המקום. בא זריהן שם ידו על כתפי ואומר לי :' אני לוקח אותך למקום שהוא מרוחק שתי אצבעות מירושלים. יש שם שבעה מעיינות מים חיים, איך שאתה נכנס לבית ופותח חלון אחד אתה קוטף תאנים, אתה פותח חלון שני, מושיט יד וקוטף אפרסק, הולך לחדר ילדים, מוציא יד מהחלון וקוטף בננה'. זה מזל , אמרתי ביני לבין עצמי, ומזל כזה לא דוחים אלא לוקחים. אני ועוד שתי משפחות עלינו על משאית בדרכנו למושב. נוסעים, נוסעים, נוסעים, נוסעים ולא מגיעים לשום מקום. בערב אנחנו דופקים לאברהם על הקבינה 'אברהם , אברהם' אנחנו שואלים  'מתי מגיעים למושב?' והוא עונה 'תספרו עוד שלושה הרים'. הגענו בחושך, פזרו כל משפחה במקום אחר והמשאית נסעה לה. נכנסו לבית בן שני חדרים בכל חדר מיטות סוכנות. שולחן, שרפרפים. על השולחן היו מעט ביסקוויטים, לחם , סרדינים, אין לנו מושג לאן באנו. הילדים והאישה נשכבו עם הבגדים על המיטות ומיד נרדמו.  אני נזכרתי בדברי המדריך ונגשתי לחלון. על החלונות היו תריסים מאוד כבדים (כשמירה מפני מסתננים) אני מתאמץ פותח חלון מושיט יד ולא נתקל בשום דבר, עובר לחלון השני פותח אותו מושיט יד ולא מוצא שום דבר. נכנס לחדר איפה שאשתי ישנה, היא מתעוררת מרעש החלון ואני מבקש אותה להחזיק לי את הרגליים כדי שלא אפול והוצאתי את רבע גופי העליון מושיט יד , שום דבר. נשכבתי על המיטה נרדמתי ועם אור ראשון, בחמש בבוקר, קמתי יצאתי בריצה החוצה ומה אני רואה? הרים, סלעים, קוץ ודרדר. אני משפשף את  העיניים חזק, סוגר ופותח אותם, ושוב סוגר את  העיניים ופותח אותם, מסתכל מערבה ומזרחה צפונה ודרומה והנוף לא משתנה! ירדתי לפגוש ותיקים ושאלתי אותם: 'איפה תאנים? איפה אפרסק? איפה בננה?  תראו לי איפה אני מוצא אותם'. הם הסתכלו זה על זה והפטירו ביניהם 'האם לא מספיק לנו, שהביאו לנו עוד משוגעים?'…ומאז דבק בי הכינוי 'משוגע'".

תוצאת תמונה עבור מושב

אפשר לנתח ולהבין סיפור זה מכל מיני היבטים ולאורך השנים הבאות כך נעשה. אני הבאתי אותו היום מתוך בקשה להתבונן בכנות הלב, אהבת המולדת והאמונה בה וכי ברור לי שללא כל אלו, היה קשה ואף לא אפשרי ליישב או לשרוד את הקשיים שעמדו בדרך הארוכה אל ההגשמה הציונית.

יום למידה והעמקה זה של תנועת הנוער העובד והלומד הינו צעד נוסף מיני צעדים נוספים בכתיבתה של תכנית הדרכה כלל תנועתית.

 

רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!