שליחת כתבה






אייקון המקום שלי לשנות
המקום שלי לשנות

אירית מרגולין

נפלה ביום כ"ה בחשון תשס"ב (11/11/2001)
מידע כללי

נפלה ביום כ"ה בחשון תשס"ב (11/11/2001)
בת 24 במותה
דרגה: סרן
יחידה: חיל שלישות
מקום מנוחתה: נתיב העשרה
הורים: אורה ופליקס
יישובים: נתיב העשרה
מעגל תנועתי: בני המושבים

נתיב העשרה
בני המושבים
מידע כללי

נפלה ביום כ"ה בחשון תשס"ב (11/11/2001)
בת 24 במותה
דרגה: סרן
יחידה: חיל שלישות
מקום מנוחתה: נתיב העשרה
הורים: אורה ופליקס
יישובים: נתיב העשרה

סיפור חייה

בתם של אורה ופליקס. נולדה ביום כ"ד באב תשל"ז (8.8.1977) ביישוב פריאל שבסיני, שלושה ימים לאחר עליית היישוב הקרקע. המתיישבים קיוו כי שמה של התינוקת הראשונה של היישוב יהיה פריאלה, אך אירית נקראה על שם אחות אביה שנרצחה בשואה. בשנת 1982, כשהייתה אירית בת חמש, פונתה פריאל בעקבות הסכם השלום עם מצרים, והמשפחה עברה למושב נתיב העשרה שבמועצה האזורית חוף אשקלון. אירית נטמעה היטב ביישוב החדש, וכאן גדלה והתחנכה – בבית הספר היסודי "ניצן" שבקיבוץ ניצנים, ובבית הספר התיכון "שער הנגב".

אירית הייתה "ילדה של אבא", חיננית ועקשנית כיאה לצבע שֵׂערה הג'ינג'י, וכילדת "סנדוויץ'?" טיפוסית דאגה לשמור על מערכת יחסים של חתול ועכבר עם שני אחיה – דויד, המבוגר ממנה בשש שנים, ורותי, הצעירה ממנה בארבע שנים. היא הייתה ילדה נוחה לגידול, כך מעידה אמה, שאפתנית ופרפקציוניסטית, ומשחר ילדותה נהגה להציב לעצמה מטרות ולפעול בנחישות להשגתן. כך, למשל, בגיל עשר, החליטה אירית לרזות: המלצות התזונאית לא היו לרוחה, אבל עם כוח רצון אדיר השילה רבע ממשקלה בפרק זמן קצר, הפכה מילדה עגלגלה לנערה "חתיכה", והמשיכה לשמור על משקלה.

קשר מיוחד במינו היה לאירית עם חתולים. בהיותה בת ארבע הביאה הביתה את החתול הראשון, וגרמה לכל בני המשפחה – ואפילו להוריה – אוהבי הכלבים המושבעים – להתאהב בבעל החיים הפרוותי. אולי הייתה זו תכונתם המשותפת והדומיננטית של אירית והחתולים – עצמאות – שחיברה אותה אליהם, אולי הקשר החזק לטריטוריה הפרטית – הבית והחדר, ואולי תנועותיה, שהיו חתוליות משהו; אירית, מכל מקום, אהבה חתולים אהבת נפש והם החזירו לה אהבה, המתינו לה ליד השירותים, הביאו לה ציד, ובעת ההמלטה חלקו איתה את הגורים. מבין כל החתולים שטיפחה אירית במרוצת השנים הייתה ריטה המיוחדת מכולם. מספרים כי לא היה דבר שעשתה אירית בלי שריטה תלווה אותה, ואפילו כשהייתה הולכת לפגישות בקצה השני של המושב, הייתה ריטה פוסעת מעדנות אחריה, וממתינה בחוץ עד אשר יגיע הזמן לשוב הביתה.

עולמה הפנימי של אירית היה עשיר, ותחביביה רבים ומגוונים. לכל אורך שנות לימודיה הייתה תלמידה מצטיינת שחתרה להרחיב את ידיעותיה ואת השכלתה, לקדם את עצמה ולהתפתח. אירית הרבתה לקרוא – בעיקר ספרות קלאסית וספרות עברית עכשווית; היא הייתה מעודכנת במתרחש בסצנת הספרות המקומית, וכמנויה על הוצאות הספרים הראשיות הייתה הראשונה לקרוא את הספרים החדשים שיצאו לאור. אך אירית לא הסתפקה רק בספרות יפה; צימאונה הבלתי נדלה לידע ולהבנה הובילהּ, עוד בהיותה בת חמש-עשרה, להירשם לקורסים בהיסטוריה של האוניברסיטה הפתוחה וללמוד לבדה באמצעות החוברות.

מלאה וגדושה הייתה אירית, והכתיבה שימשה לה כלי עיקרי לפריקת מחשבותיה ורגשותיה. "ברגע שאפסיק ליצור – אפסיק לחיות" כתבה פעם, ובמהלך השנים הוציאה תחת ידה – תמיד בכתב יד ולא במחשב – יצירות רבות – פואמות, סיפורים קצרים, כתבות, מכתבים, ניתוחים ספרותיים, יומנים אישיים ועוד. כישרון הכתיבה של אירית זכה להכרה והיא מונתה לכתבת נוער בשבועון "מעריב לנוער". את מיטב זמנה הקדישה לעיסוק זה, וברשימותיה ניכרים אינטליגנציה רבה, עומק ורגישות, בצד אירוניה מסוימת והסתכלות על החיים בגובה העיניים. כזהו, למשל, השיר "שנים טובות" שכתבה: "עוד צפויות לנו שנים טובות אמרתי / אם לא היו צפויות לנו, מה הטעם / היה ללמד אותי מילים עבריות יפות כל כך / כמו אהבה? / הרי יש משמעות למילים, / לא סתם ממציאים אותן. / עוד לימדו אותי את הקשר שבין ציוץ הציפורים בבוקר, לאושר / כן, לאושר. / מכאן נלמד, ילדים, שלקום זה שמחה. / גם ילדים זאת שמחה, / אמרו בשיר אחר. / וגם שרו ברדיו לפני ואחרי צפצופי החדשות. / צפצופי הפרסומות. / את כל זה צריך לשנן בוקר בוקר / כשנחלצת השמש משיני האופק / כדי שאוכל לומר באופטימיות / צפויות לנו עוד שנים טובות."

באחד הפתקים שנמצאו ברשימותיה, מופיע התרשים ההומוריסטי הבא: "שלבים בהכנת פרויקט: התלהבות. התפכחות. פניקה. חיפוש האשמים. האשמת הלא אשמים. הרמת כוסית ובונוסים לאלה שלא השתתפו."

בשל העניין המיוחד שגילתה אירית בתחומי התקשורת והעיתונאות, והודות להישגיה הגבוהים בלימודים, אפשרה לה הנהלת בית הספר ללמוד כמה קורסים במכללת ספיר, על חשבון שעות הלימודים. גם שם היו הישגיה של אירית גבוהים ביותר (את חלק מהקורסים סיימה בציון 100), ולמרות גילה הצעיר מצאה לעצמה לא מעט חברים – סטודנטים אחרי שירות צבאי.

בנערותה, עבדה אירית בחנות צילום, וכך גילתה את הקסם והעושר הגלומים במצלמה. מאז, צילמה אירית ללא הרף ותיעדה את חוויותיה, ומהטיולים שערכה לחו"ל – היא הספיקה לבקר בצרפת, באיטליה ואפילו בארצות הברית – הייתה חוזרת עם אלבומים גדושים בתמונות שצילמה. אירית גם אהבה מאוד לרקום, וברקמת הצלבים המיוחדת שהתמחתה בה הביאה לביטוי את יכולת הריכוז הגבוהה שלה, את השאיפה לדיוק, לסדר ולשלמות, ואת נטייתה לאסתטיקה.

ההתנדבות היוותה נדבך משמעותי בחייה של אירית. משך כל חייה, מספרים הוריה, חשה אירית צורך עז לתרום לחברה ולקהילה, ונוסף על היותה כתבת נוער, השתתפה בפעילויות רבות של משרד החינוך, התרבות והספורט, ואף זכתה באותות הוקרה על פועלה. אירית גם הייתה פעילה בתנועת הנוער של בני המושבים, ושימשה מד"צית (מדריכה צעירה). לא היה זה פלא אפוא כי כשהודיע הצבא לאירית כי היא פטורה משירות צבאי בשל מחלת הגסטרו (מחלה של דרכי העיכול) שממנה סבלה, לא עלתה כלל בדעתה האפשרות שלא תשרת בצה"ל. לנוכח יכולותיה וכישרונותיה יוצאי הדופן הופעלו על אירית לחצים כבדים שלא להתגייס ולהמשיך ולפתח עצמה באזרחות, אולם אירית לא התלבטה אף לרגע; בעבורה, היה השירות בצה"ל זכות ולא חובה, ועל כן הניעה את אמות הסיפים ולא בחלה בשום אמצעי כדי לממש את זכותה להתגייס. "נניח שקיימים מקריות ואי צדק," הסבירה לעצמה, "מה אני – ולפעמים רק אני – יכולה לעשות במצב שבו אני נתונה?" – אמרה, ועשתה.

ב-13.3.1996, לאחר שנה שלמה של מאבק ואחרי שניצבה בפני אין-ספור ועדות רפואיות, רשמה אירית לעצמה ניצחון זוהר, וגויסה כמתנדבת לחיל השלישות. בשל נתוניה הרפואיים הייתה אמורה לשרת בבסיס פתוח, קרוב לבית, ולצאת הביתה יום-יום, אך שובצה, בטעות, בבסיס סגור באוגדת עזה... אירית לא מחתה על השיבוץ, אלא ביקשה לנצל את ההזדמנות שנקרתה לה וללמוד את החוויה. היא הוצבה בלשכת מפקד אוגדת עזה, תת-אלוף יצחק איתן, נקלטה במהירות, ובמהרה הוטלו עליה עוד ועוד סמכויות ותפקידים. הצבא כארגון, ההיררכיה הברורה ותפקידהּ כרל"שית (ראש לשכה) הקסימו את אירית; השהות בבסיס הסגור נעמה לה, והערכתה הרבה למפקדהּ – שהיה בעבורה אוטוריטה ומודל לחיקוי – חיזקו והעצימו את המוטיבציה שלה. בהמלצתו האישית של תת-אלוף איתן, ולאחר מאבקים נוספים שהיה עליה לצלוח מחמת מחלתה, יצאה אירית לקורס קצינות, נכונה לאתגר שניצב בפניה.

במהלך קורס הקצינות אושפזה אירית כמה פעמים בבית החולים בשל כאבי בטן עזים, חום גבוה והתעלפויות. היא עברה בדיקות מקיפות שבעקבותיהן נחשף סוף-סוף מקור סבלה מאז הייתה בת חמש-עשרה – התברר כי אירית לקתה במחלה גנטית נדירה. לאחר שקיבלה טיפול מתאים, שבה אירית במשנה מרץ לתפקוד מלא. היא סיימה בהצלחה את קורס הקצינות, חתמה קבע, ושובצה כקצינת קישור בחיל הקשר והאלקטרוניקה.

המחויבות שגילתה אירית לתפקידה ויחסה הרציני לאחריות הנובעת מדרגותיה, היו דוגמה ומופת לכל סובביה. אירית הייתה קצינה "מכורה" ו"מורעלת" שהתאפיינה ביושרה חסרת פשרות, ונאמנותה למערכת הייתה ללא סייג. דוגמה מובהקת לכך היא מקרה שאירע עם אביה: במסגרת תפקידה, כנהוג בתקופה ההיא, הייתה אירית מחתימה את דרכוניהם של אנשי המילואים שביקשו לצאת לחו"ל בחותמת המאשרת את יציאתם מהארץ. באחת הפעמים, היה פליקס אמור לצאת לנסיעת עבודה, ונזקק לחותמת בדרכון. כדי לחסוך זמן ולקצר הליכים ביקש מאירית, בטבעיות רבה, כי תחתים את דרכונו. אירית הגיבה בכעס וסירבה בכל תוקף לעשות זאת, בנימוק שאביה אינו חייל שלה. כזו הייתה אירית – ישרה ו"מרובעת", והצבא בעבורה – ערך עליון.

אירית הוערכה כקצינה מעולה ומסורה לעבודתה, אינטליגנטית וחכמה, קפדנית ודייקנית, והייתה ידועה כמי שדורשת מעצמה את המקסימום – אך יודעת לדרוש זאת גם מאחרים. "אזכור אותה כקצינה נחושה בדעתה לגבי שלמות עבודתה," ספד לה מפקדה, סגן-אלוף אילן קרן, "גם מול בכירים ממנה. במהלך הזמן, גיליתי כי מתחת למעטה הקשוח יש אישה רגישה. לא אחת הפנתה אירית את תשומת ליבי לנקודות אנושיות ביחידה שלא ראיתי."

שוב ושוב מדגישים מפקדיה של אירית את השתדלותה כי בעיותיה הרפואיות לא ישפיעו על תפקודה ולא יפגעו בתקינות עבודתה. ממשיך סגן-אלוף קרן ומספר: "היו מצבים שבהם אושפזה אירית, ובכל זאת תבעה מאיתנו להביא אליה את כל הנדרש, על מנת שתמשיך לתפקד ממיטתה בבית החולים, כאילו היא נמצאת במשרד." ואמנם, אירית לא הסכימה אף לא להקלה הקטנה ביותר בשל מצבה הבריאותי. עקב מחלתה הייתה פטורה מלשמש קצינה תורנית בשבתות, אך היא התעקשה ודרשה להשתתף בתורנויות כמו כולם. מפקדה התנגד, ורק לאחר לחץ כבד שהפעילה עליו, ובנימוק שבגללה נאלצים מפקדיה להישאר שבתות רבות יותר, הצליחה לשבור את התנגדותו, ותרמה את חלקה בכמה שבתות וחגים שבהם שימשה קצינה תורנית בבסיס. אפילו בתחום הספורט, שבו לא ניחנה בכישורים מיוחדים, היה חשוב לאירית להוכיח כי אין היא נופלת ביכולותיה מאחרים. עוד בימי לימודיה בבית הספר השקיעה מאמצים כדי להשתלב בשיעורי הספורט, ובשנותיה האחרונות למדה להחליק על "רולר בליידס" ולא ויתרה לעצמה, למרות הנפילות.

גם במהלך שירותה הצבאי המשיכה אירית ללמוד ולהעשיר את השכלתה. כעת ערכה "הסבה מקצועית", והחליפה את הקורסים בתקשורת בלימודי פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה.

אחת הדרכים שבהן ביטאה אירית את אהבתה לבני משפחתה הייתה הבישול. אירית הייתה בשלנית מצוינת, וכמו תמיד, כשקיבלה על עצמה משימה, ביצעה אותה בשלמות ובמקצוענות מההתחלה ועד הסוף. מספרת אמה: "אירית הייתה מגיעה הביתה ל'חמשוש' [חמישי-שישי-שבת], מכינה רשימת קניות, ומשלחת אותנו, ההורים, מהמטבח. בעת שהייתה במטבח היא הייתה מאוד יעילה ומאורגנת; אחרי הבישול והאפייה המטבח היה סטרילי, עד שאפשר היה לאכול מהרצפה אחריה." גם לאורחים של ההורים הייתה אורית מכינה מטעמים, ובמיוחד אהבה להכין פשטידות, שהייתה משדרגת את טעמן. את סודם של מתכוניה המופלאים סירבה לחשוף – "זה שלי, ואני מקצועית" – הייתה טוענת.

לאחר שנתיים בתפקידה כקצינת שלישות נפרדה אירית מאוגדת עזה ועברה לשרת כקצינת ארגון בבסיס הסמוך לירוחם. גם כאן נמלא תיקה האישי בחוות דעת מחמיאות ומרשימות מהבכירים שבמפקדים. אירית, כך העידו מפקדיה, הייתה "לוחמנית" ובעלת אופי חזק, והשקיעה בתפקידה מעל ומעבר – גם על חשבון זמנה הפנוי. בשתי הזדמנויות הומלצה אירית כקצינה מצטיינת, ואת דרגת הסרן, שהוענקה לה בהפתעה, קיבלה בהתרגשות ובגאווה, הגם שהצטערה על כי הוריה אינם נוכחים במעמד המרגש.

אירית החזקה, הלוחמנית והטוטלית, המוכשרת, היצירתית, המעשית, המשקיענית והמסורה, הייתה רק בראשית הדרך עת נגדעו חייה. סרן אורית מרגולין נפלה בעת מילוי תפקידה ביום כ"ה בחשוון תשס"ב (11.11.2001), והיא בת עשרים וארבע. היא הובאה למנוחות בבית העלמין במושב שבו גדלה, נתיב העשרה. הותירה הורים, אח ואחות.

"אומרים שלום לגוליבר בארץ ליליפוט" כתבה אירית בנעוריה, "הוא עודנו כפות במיליון מיתרים / הוא מנסה להזיז יד, אך הוא לפות / הוא רוצה להביט וראשו צמות / כבר שכח חלומות על גדוּלה ומלכות / ואפשר שביקש את נפשו למות."

שירה "שִׁיבָה", או שמא "שֵׂיבָה": "נהנה מהים כאילו לא ראה ים. / נהנה מהבוקר כאילו לא בוקר. / נהנה מעירו כאילו לא שנאה. / נהנה מחו"ל כי לא נסע. / נהנה מתקווה כי לא קיווה. / נהנה מהעולם כי שב אליו. / נהנה מכל זה, כי כל זה אינו מובן מאליו."

אירית הונצחה במושב נתיב העשרה באנדרטה משותפת לה ולחלל צה"ל נוסף בן המושב. אורה, אמה של אירית, ציירה את שנים-עשר השבטים, ואביה, פליקס, שוקד על יצירת ויטראז' מהציורים לבית הכנסת שביישוב.

חייה של אירית נחתמו, אך היצירות הרבות שהותירה ממשיכות להדהד ולחלחל. "בחול הנודד חתמתי את שמי. בחול הנודד חתמתי את שמי בחול. הוא נדד בנושאו לאין סוף את הכול. למי כתבתי את כל המילים הגדולות. ידעתי – לשווא שַׂמְתִּי שמי בחולות המדבר. גם הרוח תישא, גם הקור ושלדים נלכדים מתגלים מתכסים, בזוועה. בחול הנודד חתמתי את שמי."


חזרה לספר הזיכרון


שיתוף:


הדפסה


סיפור חייהם של כל אחת או אחד מהנופלים נלקח מתוך אתר "יזכור" של משרד הביטחון וזאת באישור אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הבטחון. אם מצאתם טעות, או אם ברצונכם להעיר ולהוסיף למידע הקיים, ניתן לשלוח פניה ל"ספר הזיכרון" באמצעות הדואר האלקטרוני (zikaron@noal.org.il) בצירוף פרטיכם המלאים.
מערכת "ספר הזיכרון" תבחן כל פניה שתתקבל, ובמידת הצורך יבוצעו עדכונים בסיפור החיים.


ליצירת קשר


רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!