שיתוף נר זיכרון
סיפור חייו
אמיר, בן הלנה וניסן, מניצולי השואה, נולד ביום כ"ז בתשרי תשי"ב (16.10.1952) בתל אביב ולמד בבית-הספר היסודי על-שם כצנלסון בגבעתיים; אחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון העירוני ט' בתל-אביב. מורתו בבית-הספר היסודי ספרה לאחר נפילתו של אמיר, כי בכיתה התבלט תמיד כבעל רעיונות מקוריים, שידע להביעם באופן ברור ומעניין. "כאשר ראיתי את אמיר עומד ומרצה בפני הכיתה, הייתי משוכנעת שצפוי לו עתיד גדול". בשמו של אמיר הנציחו הוריו את שמות קרובי משפחתם, שנספו בשואה אברהם, משה, יצחק, אך עם שם המשפחה הלועזי, המעורר אסוציאציות לא נעימות, לא השלים אמיר. המורה ידעה שהילד נושא את לבו לשם העברי טל, ושבביתו מתלבטים רבות בקשר לשינוי השם, והיא עזרה לו בהשגת מטרתו וכך כתבה: "כאשר קראתי את שמות המשפחה של התלמידים ביומן הכיתה והגעתי לשם משפחתו של אמיר, ראיתי לפני ילד גבה קומה, בעל פנים מאירות - אך מבטו כאילו כעוס. בלי לחשוב הרבה אמרתי לו שאני רושמת את שמו ביומן כאמיר טל. כאשר קראתי שוב את השמות ביומן והגעתי לאמיר טל - הוא קם כחייל מצדיע. ידעתי שרכשתי לי ידיד טוב". כשלמד בבית-הספר העממי היה חבר בתנועת "הצופים" ולאחר שהתפרקה הקבוצה, עבר ל"נוער העובד". בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון היה פעיל בגדנ"ע, אך בהיותו חובב כדורסל מושבע, בילה את מרבית זמנו הפנוי באימונים ובמשחקים בקבוצתו - "מכבי" רמת-גן. הכדורסל עמד בראש רשימת תחביביו לאחר שהתבגר, אך לפני כן היו לו תחביבים אחרים, כגון נגינה בגיטרה ואהבה עזה לבעלי חיים. את אהבתו זאת מימש ברכיבה על סוסים, בטיפוח כלבים ובגידול דגים באקוריום. כאשר יום אחד מת לפתע אחד הדגים האהובים עליו, אותו כינה "צ'מפיון" - התוודע אמיר לראשונה לנושא המוות. הזעזוע היה עמוק והאירוע בלתי-נתפס. האם זה נקרא מת? האם אין לכך כל תקנה? ומה עושים עם מת? כאשר נאמר לו שמתים מובאים לקבורה, ערך אמיר, בעזרת אחותו וחבריו, טקס הלוייה לדג וקברו בחצר. בראות הוריו את צערו הגדול של הילד, ומשנמשכה תמותת הדגים, החליטו לחסל את האקוריום.
אמיר גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971 ורצה לשרת בצנחנים, אולם משקפיו היו בעוכריו. לכן התנדב ל"גולני" והיה גאה על השתייכותו לחטיבה זו. הוא לא רצה לצאת לקורס קצינים, משום שחשב שלא יהיה מסוגל לפקד על איש ולצוות על הזולת. המג"ד שלו כתב להוריו בעניין זה: "אין לי ספק שיכול היה להמשיך ולהתקדם, לו רצה בכך, בכל תפקיד, אלא שדומני כי טוב היה לו כפי שהינו". אמיר הגבוה והחזק היה בן ואח רגיש ואוהב. גם בימים הקשים של המלחמה שיגר הביתה מדי יום ביומו איגרת מלאת דברי עידוד ונועם . "רק לא לדאוג" ביקש במכתביו. כך גם אמר כשיצא בפעם האחרונה מביתו, ובעת שיצא למשימתו האחרונה פנה במלים אלה לחברו. האדם, שלומו וטובתו היו בראש מעייניו. את האנשים נהג לחלק לשלושה סוגים: "נחמדים", "נחמדים מאוד" ו"מותק". בכל אדם מצא את החיובי שבו ואילו על אנשים שלא היו ראויים לסיווג כזה לא אהב להשיח. את ההצעה לעבור קורס לחובשים קרביים קיבל בשמחה וברצון. התפקיד התאים לאופיו, מה עוד שתאם את שאיפתו - לימוד רפואה לאחר שישוחרר; אולם בתפקידו כחובש מצא את מותו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה אמיר ברמת הגולן. כשהחל כיבוש המובלעת הוא נמצא בנקודת פינוי פצועים שהותקפה על-ידי מטוסי הסורים. הכדורים חלפו ליד גופו והוא ראה את המוות מול עיניו. מאותו רגע היה מכונס בעצמו, שלא כהרגלו, והקפיד לחבוש את הקסדה על ראשו. "העיקר לא להפגע" היה חוזר ואומר. אך הוא נפגע פגיעת מוות בהפגזת הסורים על תל-שמס ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), כאשר נשלח לאבטח טרקטור שעסק בעבודת ביצורים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקרית-שאול. בן 21 היה בנופלו.
במכתבי תנחומים למשפחה כתבו מפקדיו בין השאר: (המג"ד): "אמיר היה כל הטוב שהיה אצלנו. משך כל שירותו ביחידה, כלוחם וכחובש. ליוויתי את התפתחותו בה בענין ובהערכה ויודע אני כי שימש מופת ודוגמא לחבריו ולמפקדיו, בנכונות מול צניעות, אחריות ויכולת לשמש כמנהיג מקובל על חבריו, אף כי רשמית לא שמש כמפקדם;" (הסמ"פ): "הכרתי היטב את אמיר ואני יכול לציין בביטחון שכל משפחה בישראל הייתה יכולה להתגאות בבן כזה, עמוד התווך של המחלקה בפרט ושל הפלוגה בכלל".
במקום נפילתו בתל-שמס כתבו חברי פלוגתו חוברת לזכרו. בחוברת שהוציאו לאור חברים לנשק, אשר הוקדשה לחיילי הגדוד שנפלו, כלולה רשימה ובה קווים לדמותו של אמיר; הנצחה מסוג אחר נעשתה על-ידי חבריו של אמיר באגודת "מכבי" ברמת-גן. שתי קבוצות כדורסל נושאות את שמו של אמיר: קבוצת בוגרים ששיחק בה וקבוצת נערים. מידי שנה בשנה, בחודש תשרי מתקיים משחק על גביע לזכרו.
העתקת קישור: