3.1.2003
שלום לך מרינה,
תודה לך על המכתב המעניין, העמוק ומלא הרהורים ושאלות וספקות. מכתב שמגלה אותך כנערה חושבת ומתלבטת (ב)בעיות פנימיות שלך. נוער כזה, אנשים צעירים כמוך נותנים לי תקווה וכח. ותודה על דברייך על הספר שלי – אם הוא תרם לך לחשוב ולשאול – יש לי סיפוק רב ואפילו מן אושר.
אני עכשיו, בגילי, מסוגלת רק במילים "לפעול". אני עדיין נפגשת עם נוער ומדברת, מספרת, משוחחת וזו תרומה (אמנם צנועה) למה, שאת קוראת "מרד".
מרד זה לא רק המלחמה עם נשק נגד הגרמנים. אז, מרד כזה היה המעשה האחרון, הבלתי נמנע, לפני שבא החיסול הסופי שלנו, של העם.
זה היה הקרב האחרון, שבחרנו בו כדי לנקום, כדי להרגיש, שאנו מסוגלים להחליט לפעול גם כאשר הסיכוי להישאר בחיים היה אפסי.
רצינו לחיות ואולי לפגוש מישהו מן האהובים, אולי לזכות בעולם חדש. אך ידענו שזו אשליה ולכן מובן היה, שצריך לפעול ולא להיות רק קרבן.
אבל לך יש שאלות שאינני יודעת אם אצליח לענות לך לגמרי. אני אנסה "לחפור" בימים הרחוקים ההם ואולי אגלה משהו.
אני מבינה שהשאלות שלך הן לא כל כך רצון לדעת את ההיסטוריה, את העבר. השאלות (ש)מטרידות אותך הן על עכשיו – על החיים שלך היום וזה החשוב ביותר גם לך וגם לי – עבורך.
בכל פגישה עם אנשים אני מדגישה את ה"מזל" שלי. המזל, שמצאתי אז, בימים השחורים האלה, בגיטו, נתיב לאנשי תנועה שכבר פעלו במחתרת, שלא נשארתי לבד. גם כשעדיין הייתה לי משפחה – השתייכותי לקבוצת צעירים, בעלי ערכים, מטרות משותפות, קשר הדוק ביניהם "עשה" אותי, בנה אותי. קשר זה נתן לי טעם חיים (גם בתוך גהנום).
להיות לבד קשה תמיד, בכל הזמנים ובעיקר בזמנים של מצוקה נוראה. חברים, ידידים, רעים – זה אוצר, שאין יקר ממנו. השתייכות לקבוצה, שיתוף בהתלבטויות ובשאלות – זה חלק מן המרד. גם ביום יום, דברים לכאורה קטנים, יש שאנו מתנגדים ונלחמים בהם – זה מרד.
לא להיות אדיש – זה מרד.
היום קשה מאוד בארץ שלנו, בעולם, בחברה. המון כיעור ושנאה וגזענות ואלימות ועוני פיסי ונפשי ודווקא בגלל המצב הזה, שנראה כבלתי אפשרי ובכל זאת אנו חיים בו – חשוב, לפי דעתי, כל פרט, כל קבוצה, כל גרעין הכי קטן שער לנעשה ולא מסכים, ולא מקבל דברים כבלתי אפשריים לשינוי – כל כך חשוב.
אני מאמינה, שהדור הצעיר – אתם תשנו את הדברים. אולי לא בבד אחד, לא היום, לא מחר – "אז בטוח מחרתיים".
אני מאמינה בכוחות טמונים באנשים צעירים. אפשר לבחור בחינוך, בהתנהגות, בעשייה קטנה, שמשפיע(ה) על זולת – לא לזלזל שזה מעט. גם אז (ה)מהפכה, המרד שלנו היה באופן יחסי קטן, אך אם הוא מעורר אותך ואחרים לחשיבה, לחשבון נפש – השיג הרבה.
איני יודעת אם במשהו עזרתי לך – אך תקבלי ממני את כל העידוד והאהבה שאני רוחשת לאנשים צעירים ויפים כמוך.
בידידות ובקרבה,
חווקה רבן.
(המכתב נכתב כתשובה למכתב שנשלח לחווקה ע"י של מרינה בר ליפשיץ, חניכה מקן קרית חיים שהשתתפה במסע לפולין של הנוער העובד והלומד – "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה". תודה למרינה שהסכימה להקליד ולהעביר את המכתב, למען הדורות הבאים.)
