לזהות, להזהיר, להנחות ולוודא

אתמול התרחש אסון וכולנו מחוברים למסך ביומיים האחרונים, מסתכלים בפחד על הבניין שקרס אל תוך עצמו.

בחדשות מדברים ביומיים האחרונים על הפיקוח על אתרי הבניה בישראל ואיך זה יכול להיות שיש רק 19 פקחים לתחום זה בשירות המדינה. בשטף החדשותי אף אחד לא שם לב שהפקחים המדוברים לא היו יכולים כלל למנוע את האסון, כי גם הפקחים הללו הם פקחים לנהלי עבודה(חבישת קסדה, שימוש בציוד בטיחות בכד') ולא פיקוח על איכות הבניה והתאמתה לתכנית הבניה.

אין בישראל גוף שמפקח על איכות הבניה, "מערכת הפיקוח" מבוססת על רגולציה עצמית של חברות הבניה שתפקידן לשכור מהנדסים לפקח על העבודה של חברות הבניה עצמן. אני יודע, זה קצת מבלבל. כל בר דעת יבין שכאשר הפקח עובד אצל חברת הבניה, יש לו אינטרס(גם אם בלתי מודע) לאפשר את התקדמות הפרויקט גם כאשר יש בו תקלות(בכדי לשמור על עבודתו).

החקירה בעניין הגורם לאסון הנוכחי עדיין בעיצומה, אבל חשוב לעצור בנקודה הזאת בכדי להבין את הצורך בפיקוח רגולטורי של המדינה על הבניה עצמה. אם רק נדמיין מה היה קורה כאשר החניון הנ"ל היה נפתח בעוד כמה חודשים(מבנית החניון כבר היה מוכן) ואז היה קורס, כאשר בתוכו היו מאות רבות של מכוניות ובני אדם, היה מדובר באסון לאומי. חובת המדינה ללמוד מאירוע שכזה לא על פי התוצאה הנוכחית (ואני לא מתכוון לזלזל בחיי אף אדם, אך היה יכול להתרחש אסון הרבה יותר גדול) אלא על פי מה יכול היה לקרות, אם הקריסה לא הייתה מתרחשת עכשיו, אלא בעוד ארבעה חודשים.

אז מה ניתן לעשות?

בצורה כללית אפשר לחלק את תחום הבטיחות ל-4 חלקים: לזהות, להזהיר, להנחות ולוודא.
1. לזהות – זיהוי הסכנות.
2. להזהיר – להתריע על הסכנות.
3. להנחות – להסביר איך יש לפעול בכדי לצמצם את הסכנה.
4. לוודא – לראות שאכן עומדים בהנחיות שהצבת.

כוחות פיקוד העורף. צילום: דובר צה"ל.

כאשר הזיהוי האזהרה וההנחיה נעשים בשלב התכנון והוידוא נעשה בשלב הביצוע (כמובן בפרויקטים מורכבים חשוב לבצע את התהליך תוך כדי גם על סכנות ש"צצות"). ישנן ביקורות רבות על תחום התכנון במדינה, על הבירוקרטיה, על העיכובים, על קידום מקורבים, אבל על זה לא אכתוב כאן, אין ספק כי מדובר במערכת שזקוקה לטיפול, אך היא קיימת, המדינה עוברת על תכניות בניה, מעירה עליהן הערות ומאשרת אותן(או לא) במגוון כלים שונים.

אך לשלב הרביעי, אין מנגנון, אין אחראי, אין כתובת. כפי שכתבתי, גם הפקחים הקיימים מפקחים על נוהלי העבודה ולא על איכותה. מי בודק שהיסודות תקינים? ומי שהבטון ראוי לשימוש? ומי בודק שאכן התכנית שנכתבה (ע"י מהנדס) ואושרה (ע"י המדינה) היא אכן מה שקורה בפועל באתר הבניה? התשובה לשאלה הזאת היא כפי שכתבתי לעיל – החתול שומר על השמנת, חברות הבניה אחראיות לפקח על עצמן.

פשוט אין.

לא מדובר בחוסר של תקנים, או בגופים ממשלתיים "עצלנים", פשוט אין.
כאשר מנהלי בטיחות באים לנהל סיכונים הם קובעים את חומרת הסיכון ע"י 3 פרמטרים:
1. הסיכוי שתתרחש תאונה.
2. חומרת הפגיעה באם תתרחש תאונה.
3. כמות הנפגעים במקרה של תאונה.

אסכים עם מי שיבוא להתווכח איתי שהסיכוי שתתרחש תאונה כמו שקרתה השבוע הינו סיכון יחסית נמוך בגלל שאכן מעורבים בפרויקט בעלי מקצוע מומחים שמתכננים ומפקחים (על עצמם כאמור) על הבניה. אך ברגע שמחשבים את 2 הפרמטרים הנוספים – חומרת הפגיעה וכמות הנפגעים, אין ספק שאנחנו מגיעים לתחומים האדומים משום שקריסה של מבנה בגודל כזה הוא סכנת חיים ברורה ומיידית ולכמות הנפגעים יש פוטנציאל להיות עצום (אותו תרגיל מחשבתי נורא שעשינו בהתחלה, אם החניון היה נפתח לשימוש ואז קורס).

אז איך במצב שכזה אין אף גורם שאחראי לפקח על תהליך הבניה והתאמתו לתכנון?

התשובה היא פשוטה אך קשה בו זמנית – המדינה לא מנהלת סיכונים.
אין גורם שאחראי על כך, האחריות לבטיחות פזורה בין משרדים ומחלקות שונות, אין גורם מתכלל. מעבר לכך, מקצוע הבטיחות בישראל הוא פרוץ למדי כאשר כל אדם רשאי לקרוא לעצמו "יועץ בטיחות", גם אם אין לו הכשרה לנושא.

אסון המכביה.
אסון ורסאי.
אסון הר הרצל.
אסון חניון הברזל.

במצב שכזה האסון הבא הוא לא היפותטי, הוא ממשי, ויש לצאת מתוך נקודת הנחה שהוא יקרה. אם תשאלו אותי על מה צריך להיאבק בתחום הזה, דעתי היא שצריך להקים בישראל רשות חדשה, "הרשות לבטיחות", שתפקידה ללמוד, להזהיר, לתקנן, לתכנן ולפקח על כל מרכיבי החיים, ע"פ תכנית לניהול סיכונים, בעלת מדיניות פרו-אקטיבית שמטרתה למנוע את האסון הבא, לפני שהוא קורה. רשות שכל מטרתה היא שמירה על חיי אדם.

אסיים בשיר שכתב יוסי גמזו לאחר האסון בהר הרצל.

"רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!"
(שאול טשרניחובסקי)

בְּאֶרֶץ הַפַּרְטָאץ', הַ"סְּמוֹךְ" וְהַ"יִּהְיֶה בְּסֵדֶר"
שֶל גֶשֶר הַמַּכַּבִּיָּה וְאוּלַמֵּי וֶרְסַאי,
שֶל אֵש-הַתֹּפֶת בַּכַּרְמֶל וּשְאַר פְּרִיצוֹת-הַגֶּדֶר
שֶל כָּל כְּלָלֵי בְּטִיחוּת מִצַּד מֻמְחַי וּפַרְנָסַי
הַמְּקַמְּצִים בְּחֹמֶר, בִּבְדִיקָה מוֹנַעַת קֶטֶל
אוֹ בְּתִקְצוּב נָאוֹת לְמַעֲרַךְ הַכַּבָּאוּת
וּמַעֲלִים אֶת רַף הָרַשְלָנוּת הַמִּתְרַבֵּית אֶל
שִׂיאֵי הַהֶפְקֵרוּת הָרַצְחָנִית וְהַטָּעוּת, –

בְּאֶרֶץ הַצִּפְצוּף הַקְּרִימִינָלִי הַבּוֹחֵר אֶת
חֶסְכוֹן הַהוֹצָאוֹת בִּמְחִיר בִּזְבּוּז מַחְרִיד בְּדָם
הִגִּיעָה עֵת לִבְנוֹת מִגְדָּל שֶל תְּאוּרָה אַחֶרֶת,
שֶאוֹר תַּגִּיהַּ עַל זִלְזוּל זֶה בְּחַיֵּי אָדָם
וְשֶתַּבְהִיר לַכֹּל כִּי הֲקָמָה רֶטְרוֹאַקְטִיבִית
שֶל וַעֲדָה חוֹקֶרֶת אֶת אַשְמַת הָאַחְרָאִים
אַחַר קְבוּרַת הַקָּרְבָּנוֹת אֵינֶנָּה אֵפֶקְטִיבִית
כִּי וַעֲדָה כָּזֹאת לֹא תַחְזִירֵם כְּבָר לַחַיִּים.

אֲנַחְנוּ מְצַיְּנִים בְּכָל שָנָה בְּדִמְעוֹתֵינוּ
אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן לַחֲלָלֵינוּ שֶנָּפְלוּ
אַךְ לֹא אוֹתוֹ מִסְפָּר קָטַסְטְרוֹפָלִי שֶל מֵתֵינוּ
שֶבְּמוֹתָם אֲנַחְנוּ אֲשֵמִים וְשֶכָּפְלוּ
בִּרְבוֹת הַזְּמַן אֶת מִנְיָנָם וְשֶמִּשְקַל הָאֶבֶן
שֶהַקַּבְּרָן מַצִּיב עַל בּוֹר קִבְרָם שוֹבֵר-הַלֵּב
כָּבֵד פָּחוֹת מִכֹּבֶד הָאַשְמָה שֶכָּאן מֻצֶּבֶת
עַל מַצְפּוּנֵנוּ שֶאָסוּר כִּי יִשָּאֵר שָלֵו.

מָתַי, בְּג'וּנְגֵּל הַחַאפּ-לַאפּ, הַבֶּצַע וְהַמֶּקַח
שֶאֶת עֲבַרְיָנָיו לֹא דַי הִקְפַּדְנוּ לַעֲנֹש
נֶחְדַּל מִסִּכְלוּתֵנוּ וְנִלְמַד כְּבָר אֶת הַלֶּקַח
שֶל הַנִּשְׂגֶבֶת בַּקְּדוּשוֹת, קְדוּשַת חַיֵּי אֱנוֹש?

מָתַי נַפְסִיק פֹּה אֶת הַהִיבְּרִיס הַלּוֹקֵחַ צַ'אנְסִים
וְסוֹף כָּל סוֹף נַפְנִים אֶת הַצִּוּוּי הֲכִי בָּכִיר:
שֶזְּהִירוּת מוֹנַעַת-פֶּגַע עֲלוּתָהּ פִינַנְסִית
אֲבָל חַיֵּי אָדָם יֵש לָהֶם עֵרֶךְ, לֹא מְחִיר?

נדב קופולביץ' הוא חבר צוות "מרחב חיים" של הנוער העובד והלומד ודרור ישראל אשר אחראי על כלל ההיבטים של שמירת החיים בתנועה.