שליחת כתבה






    אייקון המקום שלי לשנות
    המקום שלי לשנות

    מה באמת חשוב בבחירות 2020? אנטישמיות

    מה באמת חשוב בבחירות 2020? מאבק הנכים

    מה באמת חשוב בבחירות 2020? מאבק האקלים

    28 בפברואר 2020

    רו והלן מוורקשופ 69

    בתמונה: רו והלן מוורקשופ 69

    היי, אנחנו רו והלן מוורקשופ 69
    (כמו שנת שירות של הבונים דרור).
    אנחנו נולדנו בשנים 2000-2001. גדלנו בתקופה בה אנטישמיות בוטה נחשבה לתופעה של העבר שלומדים עליה בספרי ההיסטוריה בהיברו סקול (בית ספר עברי).
    כל זה השתנה לפני כמעט שנה וחצי – כשהפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג זעזע את הקהילה היהודית בצפון אמריקה, והשאיר גם אותי מזועזעת ומפוחדת.
    זה היה סוף השבוע לפני האלווין בשנת י"ב שלי, ורוב החברים שלי הלכו למסיבות או היו רגע לפני הגשת מועמדות לאוניברסיטאות. אבל אני, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה פיטסבורג. לא הצלחתי להרגע. איך זה יכול לקרות ממש פה, רק כמה שעות נסיעה מהכיתה שבה ישבתי בזמן שקרה הפיגוע?

    כשאני מסתכלת אחורה, אני נזכרת שכן היה רצף של כמה פיגועים אנטישמים, קטנים יותר, כאלו שלא הרגישו מספיק חמורים כדי לראות בהם סימן לאיזושהי מגמה בחברה. זה הציף בי זכרונות מדברים שקרו הרבה לפני הפיגוע, שלא ראיתי בהם חלק ממגמה של אנטישמיות מתגברת. נזכרתי שבבית הספר היו מציירים צלבי קרס על השולחן שלי, וכשהייתי בכיתה י"א, המורה להיסטוריה אמרה לי שהנאצים היו מזהים אותי לפי האף שלי. ועדיין חשבתי, "זה לא יקרה לנו, לא ככה, לא שוב".

    עם כמה שהרגשתי שבורה ב27 אוקטובר, 2018, התגובה של הסביבה והקהילה שהתכנסה לזכר הקורבנות נתנו לי תקווה שאולי נצליח נעצור את הגלגל הזה לפני שהוא יצא משליטה. ניסיתי, כמה שיכולתי, להתעלם מההדהודים של ההיסטוריה היהודית, שסימנו שזאת תקווה נאיבית.
    הפיגוע הפעיל משהו דוחה ומחריד שאי אפשר לעצור אותו, האנטישמיות הבוטה והאלימה כבר לא נמצאת רק בספרי ההיסטוריה, היא קיימת וחיה מסביבנו. בשנתיים האחרונות הייתה עליה של 200% במספר האירועים האלימים על רקע אנטישמי.

    השנה אנחנו חניכות בשנת הכשרה בישראל, מדריכות בקן לב העיר בתל אביב ובקן רמז בראשון לציון.
    להגיע לישראל כיהודיה מהתפוצות, הביא אותי להבנה הקשה, שאפילו אנחנו היהודים, אדישים לצרה של העם שלנו. בישראל לא מציירים צלבי קרס על שולחנות של תלמידים, והפחד של רדיפת העם היהודי נשכח לאורך הזמן. ילדים וילדות בארץ ישראל שכחו שמדינת ישראל הוקמה כדי להגן עליהם מהאימה בה חיו הסבים והסבתות שלהם.

    אני פה בישראל כדי להזכיר לאנשים שעוצמים את עיניהם, שאנחנו עדיין חווים טרור. שבמהלך חמשת החודשים שחלפו מאז שהגעתי לארץ, היו מספר פיגועים חמורים נגד יהודים בתפוצות. אנחנו יכולות להתעלם ולהיות אדישים שלנו לסבל של עמינו, או שאנחנו יכולות לפתוח את העיניים. יהודים בכל העולם עומדים מול צומת. זה תפקידנו לזכור שרק לפני פחות מ80 שנה, שש מיליון בני אדם מהעם שלנו נרצחו. ותפקידנו להגיד "Never Again, לעולם לא שוב" ולעשות עם זה משהו באמת.

    שליחת כתבה
    רוצים להישאר מעודכנים בכל מה שקורה? הירשמו לניוזלטר של התנועה!