היי, אני בן כהן, כשהייתי בן 3 אמי הפכה לנכה וכשהייתי בן 10 אבי הפך לנכה. מאז ומתמיד אני זוכר את אמי נכה, ואף פעם לא חשבתי שהיא או כל נכה אחר שווים פחות מאדם לא-נכה.
אז למה אדם נכה צריך לחיות עם קצבה של 3200 שקל בחודש? למה כל חודש אנשים נכים צריכים לבחור בין תרופות לאוכל?
זה לא הוגן!
לדעתי ברור לכולנו שלנכים, כמו לכל אדם אחר במדינת ישראל, יש את הזכות המלאה לחיות בכבוד – בלי תרומות ובלי נדבות. אבל נראה שלממשלה שלנו זה לא כל כך ברור.
בזמן שכל השיח הפוליטי סובב סביב "ביבי או גנץ", התיקים של ביבי, ואיזה מפלגות התאחדו או לא, אזרחים רבים נמצאים במאבק השרדות.
לפני 3 שנים, דוד שלי, אייל כהן, חלה והפך לנכה מרותק לכיסא גלגלים, ומאז הוא נלחם וצועק את זעקת הנכים. אייל מוביל את קבוצת "הנכים הופכים לפנתרים", שמשנת 2017 יוצאים וחוסמים את הכבישים, בתקווה לעורר מישהו אי שם למעלה בממשלה, שיבין עד כמה המצב חמור.
"הנכים הופכים לפנתרים" ממשיכים מאבק שהתחיל לפני קרוב ל-20 שנה.
אבל כנראה ש-20 שנה זה לא מספיק, כי אחרי כל כך הרבה מחאות והפגנות, המצב כמעט ולא השתנה. קצבת הנכות עדיין נמוכה משכר המינימום וכל כך הרבה אנשים נכים נמצאים מתחת לקו העוני. התפקיד של המדינה הוא לדאוג לכל אזרחיה? או לדאוג שחברי הכנסת יקבלו עוד העלאה בשכר?
מדובר בחיים ומוות. סדר העדיפויות חייב להשתנות.
הפוליטיקאים צריכים לעצור וליצור תכנית להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום, כדי שהנכים יוכלו לחיות בכבוד, שיוכלו לחיות בכלל. אני קורא לכל נער ונערה במדינת ישראל, זה הזמן להצטרף למחאה!
מאבק הנכים הוא עניין של כולנו – למען ההורים, קרובי המשפחה, החברים שלנו, למען העתיד שלנו!
בן כהן – חבר גרעין אשל בחוות ההכשרה בבאר שבע.