אחרי כל בחירות אני אומרת לעצמי: "בבחירות הבאות אני אצביע ותהיה לי האופציה להשפיע על המדינה שלי ועל המקום בו אני חיה". אנחנו נכנסים לבחירות שלישיות, ואיזה קטע, אני עדיין לא יכולה להצביע.לפני הבחירות האחרונות, ראש אחת המפלגות הגיע לקיבוץ שלנו כדי לשמוע אותנו, וכדי שאנחנו נשמע אותו. אבל הוא לא באמת רצה שנשמע אותו. הוא לא רצה שנשמע למה להצביע לו. כל מה שהוא דיבר עליו זה "למה לא להצביע לשני".
כל מה שיוצא לי לשמוע בשיח הציבורי היום בנוגע לבחירות, זה "אני לא מצביע לו כי הוא שמאלני" או "אני לא מצביע לו כי הוא מושחת", ולא "אני כן מצביע לו כי אני מאמין בדרך שלו".
תושבי עוטף ישראל חיים במציאות שלא ראויה להקרא מציאות. מציאות שבה ילדים בני שנתיים בגן, במקום לשחק באמא ואבא ולהכין אוכל מפלסטיק, בונים ממ"ד מכיסאות בפינת החדר וקוראים למטפלות להכנס איתם בזמן שהם אומרים ביחד "צבע אדום". מציאות שבה בכל פעם שמסתובבים בחוץ, המחשבה הראשונה שעוברת בראש היא לא "איזה יפים השדות בשקיעה", אלא "איפה המיגונית הכי קרובה?".
לאחרונה יצא לי לראות שלטי בחירות מפוזרים, ועליהם כתוב "כדי שצבע אדום יחזור להיות רק צבע, צריך שינוי".
נכון. באמת צריך שינוי. אבל מה יהיה השינוי? מה אתם, נבחרי הציבור לעתיד של מדינת ישראל, מתכוונים לעשות כדי שאני, משפחתי וחבריי נוכל לחזור לישון בשקט?
ביבי מושחת, שמענו.
נץ מגמגם, שמענו.
מרצ הצטרפו לעבודה-גשר, שמענו.
שוגרה הרקטה האחרונה בהיסטוריה מעזה לעבר שטח ישראל, לא שמענו.